איש הקבע

להתעורר בבוקר – שוב אל תוך מיטה ריקה,

מחבקת את הכרית ומתנחמת

רק עוד שבוע נשאר עד שיבוא.

מתלבשת, מתאפרת, לא – הוא לא רואה את הדמעה,

הקפה כבר התקרר, אולי תשתה כשתחזור.

יוצאת בחיפזון לדוחק הרחוב, טיפות גשם אחרונות נראות מליל אמש.

נזכרת בהבטחה שיום אחד יהיה טוב...

ובינתיים.. הוא לא פה...

אולי יהיה טוב כשיחזור.

אח"כ מודיעים לה על קידום בעבודה,

ספק חיוך שהתפרש כמבוכה נפרש על פניה באותה דקה טרופה..

תיערך מסיבה גדולה עבורך, תדאגי שנראה גם את בן זוגך..

והיא יודעת שהוא עוד לא יחזור.

סוף שבוע כבר הגיע, היא בשיא ההכנות,

למי בדיוק היא מכינה היא לא יודעת,

אך כך צריך להיות, כן, זאת היא זוכרת מילדות.

איש אחד נכנס בדלת – לרגע הוא נראה איש זר, מציג את שמו, אז היא נזכרת,

זה הוא האיש שהיא חיכתה לו מזה כבר.

חיבוק חם עוטף את גופה, פתאום הכל נראה מוזר,

והיא יודעת, כן היא יודעת, מחר ילך ושוב יהיה הוא לאותו איש לא מוכר..

ובינתיים כאן היא מחייכת, מספרת אודות השבוע שעבר,

מפנה מבטה האוהב לעברו ורואה איך נרדם – כלום לא חשוב כבר.

שנה שלמה עוברת, הכל נשאר אותו הדבר,

מבחינה כלכלית היא אמנם מסודרת אך מבחינה נפשית – אין לה מה לומר.

נכון, מראש ידעה היא כשנשאה לו שהיא לא אשתו הראשונה..

האם מותר לה לקנא במדינה..?

בדיוק על זה היא מדברת, כמה חצויה נפשה,

הרי גם היא אותה אוהבת,

אז למה  מתקשה כל כך להתחלק איתה בבחירתה..

אולי ברורה היא הסיבה ואולי לא ממש מוצדקת..

אך אם מדברת כבר על החיים,

פשוט לא רוצה לחיות לבד.

עוד מעט היא תהיה אמא,

את זאת היא ספרה כבר לכולם,

או אולי לא לכולם כי הוא עוד לא יודע,

איך בכלל יוכל לדעת אם הוא בכלל לא כאן?..

שוב היא מתעוררת באמצע הלילה ושוב כמובן אל תוך מיטה ריקה,

מחבקת את הכרית ומתנחמת,

איש ממרחקים אוהב אותה.

על הכאב על הפחדים על הדמעות והנדודים לאף אחד לא מספרת,

אולי כי לא תרצה אף פעם להודות שאהבה היא רק מילה,

מה שבאמת עומד מאחורי אותה מילה היא היד שמחזקת להתקדם בחיים

ולא היד שבאה והולכת,

היד שכביכול צריך להכיר כל פעם מההתחלה.

וכמו בעבר איש זר נכנס הביתה,

על שכמו דרגה נוספת הצטברה,

הפעם הוא ניגש ישר אליה, מחבק ומוסיף גם נשיקה.

הילד שלה כבר גדול ומבין,

מפתח הדלת מציץ ושואל:" אמא – מי האיש ששוב נרדם על הספה"

והיא בחיוך, ללא כעס, משיבה: "חמוד, אתה יכול לקרוא לו אבא –

הוא בטח יזהה את המילה".

אך הילד מתעקש, ושוב שואל בתימהון: " את בטוחה שזהו אבא?

את בטוחה שזה  האיש עליו ספרת?

כי אם זה הוא אז למה, כמו כל ה – " אבאים"  הוא לא משחק איתי  בכדור ובקטר? "

"אבא עייף עכשיו,

אל תדאג חמוד, לשחק עוד הרבה זמן יישאר"...

אך הילד שלה לא מרוצה,

כי יודע שאת זה הבטיחה כבר בפעם הקודמת שאבא שלו בא לבקר..

יושבת עם אלבום התמונות ונזכרת,

איך ברך אותה הרמטכ"ל ביום החתונה,

איך יפה היה הטקס של קבלת הדרגה החדשה

וכמה כיף היה ללדת כששבוע שלם איש מוכר היה איתה.

ביתר התמונות היא לא מסתכלת,

לא רוצה לראות תמונה בה היא מצולמת לבדה.

איך התעוררה כל לילה לבדה כשלבנה צמחה שן חדשה,

כשרצה איתו לבד לבדה באמצע הלילה לחדר מיון,

או סתם אפילו עניין יום יומי, ציון של מבחן או אסיפת הורים,

שישבו ליד בנם זוג הורים

והיא – כל אשר ידעה הוא –

נספר הכל לאבא כשיחזור ממרחקים.

לא. היא לא תוכל לחיות כך,

לא תוכל להמשיך כך יותר,

אך בעצם, הרבה יותר קשה לדעת מה אוהבים ועל מה מוכנים לוותר..

והיא, מה בסה"כ ביקשה?

עולם ומלואו?

לא!

כל אשר ביקשה הוא

שידע שהיא אוהבת אותו,

יושבת לילות שלמים ומחכה רק לו,

ובקיצור שידע שהילד שלה הוא גם הילד שלו.

אז תיתן לילד הזדמנות לקרוא לך אבא?.

עוד שנה ועוד שנה ועוד שנה עוברת..

כרגיל, באותה השגרה,

רק עכשיו כבר בשני ילדים מטפלת, אחד בגן, השני כבר בכיתה.

לחזור מהעבודה שוב ממהרת, אוספת את שני ילדיה לביתם,

עומדים בשורה להיכנס בדלת,

מצדיעים לפי התור לתמונתו של אבא בכניסה.

לא מספיקה לנעול אחריה –

דפיקה בדלת נשמעת בפתאומיות,

איש זר אך לא שלה, עומד בדלת

ומודיע על אובדנה של אשיות.

לא ידעה איך להגיב, ילדיה קלטו את מבטה הקודר.

על איזה איש כאן מדברים?

"על אבא, הוא לא יבוא עוד לבקר".

מטקס הלוויה היא כמעט לא זוכרת דבר, פרט לאותם דרגות שנצצו לכל עבר.

יפה היה טקס הלוויה, אך של הרמטכ"ל יהיה יפה יותר.

נכון, היא נשמעת מעט אנוכית, כי חושבת היא רק על פצעיה שלה, שלא תוכל לאחות,

הרי יש גם הורים וקרובים אחרים, גם להם כואב, לא פחות.

אבל אם נשים יד על הלב ונאמר הרי היא תקרא אלמנה כל חייה ולא אף אחד אחר,

היא זו שנשארת לגדל ילדיו ועם כל צעד שלהם להיזכר...