אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 232 יוצרים
חיפוש
נקבה
תאריך לידה: 8/7/1996
אני אילונה בת 12, אשדוד, מקיף ח', ז-6. כותבת ברגעי משבר ושימחה...
E-Mail:
ICQ:
311446881
אזור מגורים: אשדוד
תאריך כניסה אחרון:
20/02/2010 20:03:10

 
נושא: אומר פו הדב .  

 

העלתה לדיון:
נורית ליברמן.
 
 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
פרק ראשון מתוך הספר שאני כותבת: - *אילונה* סיפורים (20/2/2009-19:10) 536 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה

ההסתגלות:

 

השעה היתה 7:00, צלצול טלפון פילח את דממת הבוקר, "הילה, קומי שלא תאחרי לבית הספר." נשמע קולה של גלית מעברה השני של השפורפרת... בחוסר רצון מופגן קמה הילה משמיכת הפוך החמימה והנעימה שלה, היא קיוותה לא להתעורר לאותו הבוקר, היא התלבשה לבית-הספר, ללא הבחנה מצידה שלפה מתוך ארון הבגדים את הג'ינס השחור שאמרה שלא תלבש 'בגלל ששחור זה צבע מחליא, זה צבע של מוות' לפחות זו היתה השקפתה על העולם בזמנו. היא הוציאה חולצת בית-ספר שחורה, ואת ה'ואנס' השחורות שלה, היא נכנסה לחדרו של אחיה, דורון, שהיה בצבא ולקחה את תיק בית הספר הישן שלו, שהיה בצבע שחור הכניסה לשם בחוסר חשק את כל הספרים והמחברות... היא נכנסה לחדר של הוריה, שבזמן האחרון לא ראתה אותם ליותר מדקה, לקחה את הרימל של אמה, ואת העיפרון השחור, היא לקחה סרט שחור לשערה, שבאותו בוקר היה חלק להפליא, אמ.פי פלאפון ומפתח ויצאה לבית-הספר. היא הדליקה את האמ.פי, זה היה אחד השירים בסגנון האימו קור שלא אהבה, ושהורידה לאמ.פי רק בגלל שמישהו- שכבר לא זכרה את שמו, ביקש ממנה בשביל הטיול השנתי. השיר התחלף, זה היה השיר 'מיליון כוכבים', הילה עצמה את עיניה, היא נשבעה ששום אדם לא יראה עוד את הדמעות שלה, רק לאדם אחד מותר- וגם הוא כבר לא יראה... היא הרכינה ראשה, וצעדה בצעדים חפוזים אל בית הספר, כעבור כ-3 דקות נכנסה לכיתה הרועשת, שלפתע נשתתקה. "מה יש לכם?! מה זה כל-כך מוזר לראות אותי?!" אמרה בטון תקיף שלא נבקע מגרונה בשום שלב בחייה עד כה. היא החליטה לפרוק; היא רצתה לפרוק את זה שהיא קמה בצלצול טלפון ולא במגעה של אמה, היא רצתה לפרוק שאביה נמצא כל הזמן בחו"ל והיא איננה רואה אותו, היא רצתה לפרוק את המכות והקללות שיורדים עליה כמטר מצד אחיה הגדול, היא רצתה לפרוק שכל יום חוזרת לבית דומם, ונמצאת שם לבדה שעות, היא רצתה לפרוק את זה שאין דבר בעולם שהיתה רוצה יותר מחיבוק חם ואוהב מצד אחד האנשים שטוענים שאכפת להם ממנה, אך הכי הרבה היא רצתה אותו- את מאור שנלקח בחוסר רחמים היישר מליבה ונעקר לנצח מחייה... היא התיישבה בשולחן שלה, שהיה בפינה הרחוקה ביותר בכיתה, מלווה בעיניי ילדי כיתתה. "אולי תפסיקו להסתכל עליי כבר?!" נבחה עליהם, והם חזרו לדברים שהיו עסוקים בהם מקודם, אך ניכר היה בעיניהם שהם מנסים לגלות מה עובר על הילדה הזאת, שהם כבר לא מכירים... הילה כבנתה מסביבה חומה ולא הרשתה לאיש להתקרב אליה, בשיעורים - אם היה עוד אדם שלא שם לב לתפנית באישיותה של הילה, היה יכול לראות זאת בחוסר ההתעניינות שהביעה הילה, לפתע הכיתה היתה שקטה, ולא היה איש שענה על שאלותיה של המורה והעמיק בדבריה עד שהיו מובנים לכל התלמידים. הילה פשוט הפכה לחסרת חיים, היא הפכה לצל אנושי, שהיה שרוע בקפוצ'ון שחור. ינון שישב ליד הילה התחיל לשאול שאלות; מה קרה, איפה החיוך של הבוקר? ובסופו של דבר זה עלה להילה על העצבים. היא התאפקה לא להרביץ לינון, אך משלא עלה הדבר בידה, קמה הילה בתנועה חדה המלווה בחריקת כיסא, שלפה את ינון מכסאו, הצמידה אותו לקיר והחלה להרביץ לו. ברגע זה המורה שמה לב למתרחש בכיתה, היא התקרבה אל הילה ולחשה באוזנה "הילה את רוצה לצאת ולדבר עם מאור, שירגיע אותך?" הדמעות עלו שוב בעיניי הילה, "מאור לא יעזור לי יותר, ותפסיקי כבר לעשות את עצמך מתחשבת! אני יודעת שלא אכפת לך ממני! לאף אחד לא אכפת!" היא עצמה את עיניה, כשיד ימינה עדיין אוחזת בינון הצמוד לקיר, וידה השמאלית מוחה את דמעותיה, היא הדפה את המורה והרפתה את אחיזתה בינון, לפתע היא עשתה עוד תנועה חדה, הכיתה השתתקה בצפייה לראות מה הלאה, אך הילה רק חיבקה את ינון, כאילו היה זה מאור, והתרפקה על כתפו... כאשר המציאות הכתה בו ינון חיבק את הילה בחזרה, אך הילה כאילו גם היא הבינה את המתרחש, הדפה אותו, ויצאה מהכיתה בריצה... היא רצה הישר מחטיבת הביניים אל החטיבה העליונה, אל לידן- אחיו של מאור, היא אמרה שהמנהלת קוראת ללידן, בעיניים אדומות מבכי, כאשר לידן יצא מהכיתה וסגר אחריו את הדלת הילה התקרבה אליו וחיבקה אותו, היא הרגישה את מאור בגופו של לידן- ולידן הרגיש בהילה את מאור, הוא חיבק אותה בחזרה- שניהם התפרקו מכל הרגשות שהציפו אותם מאז אתמול, ושם במסדרון הרגישה הילה את החיבוק שהשתוקקה לו- היא הרגישה שמאור עדיין כאן בנפשו אם לא בגופו, היא אהבה אותו יותר מכל, ולא יכלה להכאיב לעצמה ברגשותיה העזים יותר ממה שכבר עשתה, הרי גוף אחד לא יכול להחזיק אבל רב כ"כ... כאשר נפסק אותו חיבוק והמציאות חזרה לאותה העגמומיות שניראתה בה קודם ביקשה הילה לדעת מה קרה... ולידן סיפר לה; הוא סיפר שהם נסעו לאילת, ושבזמן שהעמיסו את הדברים מאור היה עייף ונשאר באוטו להשגיח על כל התיקים עד שיחזרו עם המפתח לדירה במלון, והם יצאו מהאוטו, נכנסו למלון והדלתות נסגרו מאחוריהם... הם שמעו קול חריקה על הכביש- כמו ששומעים כשמכונים שנוסעת מהר מדי פונה לאחד מצדי הדרך, ואז הם שמעו קול התנגשות. הם רצו אל החנייה וראו את מאור מדמם, והופך אט אט לחיוור יותר ויותר, הם הזמינו אמבולנס- אך עד אז היה מאוחר מדי, הוא סיפר להילה שהמילים האחרונות שאמר למאור הם: ' אל תדאג, יהיה בסדר- ותזכור תמיד שאני אמא ואבא אוהבים אותך, אבל האהבה שלנו לא משתווה לאהבתה של הילה אז אל תמות- בשביל הילה!" עוד סיפר לידן להילה שמאור חייך אליו חיוך קלוש כאשר שמע את שמה של הילה... בשלב זה הילה לא יכלה לשאת זאת יותר, היא סתמה את אוזניה "לא... זה לא יכול להיות... מאור עדיין בחיים, זה לא קורה לי!" הילה מלמלה לעצמה. אך זה כן קרה, המורה לפיזיקה של לידן יצא וקרא ללידן לחזור לכיתה, "תיהיה חזקה הילה..." לחש באוזנה של הילה לפני שנפרד ממנה בחיבוק חם ואכפתי. הילה חזרה לכיתה משפילה את ראשה, היא בקשה את סליחתה של המורה ואת סליחתו של ינון- השיעור חזר לקדמותו... הפסקת העשר הגיעה- הזמן זחל לאיטו. הילה הרגישה שהיא נמצאת בבועה שחורה של סבל ואומללות, ושאין עוד דבר בעולם- רק היא והבועה השחורה שנוצרה מסביבה, וכל השאר ריק... היא נגשה בשקט אל המחששה של כיתות ח', למרות שהיתה כבר בכיתה ט' לא נגעה הילה בסיגריות אף פעם בחייה, אך לא היה לה אכפת יותר מבריאות- היא רצתה למות. היא נגשה לקבוצת בנים שישבה בצד,הם ניראו בכיתה י', היא שאלה אם יש להם סגריה-והם נתנו לה, היא שאלה אם יש להם אש-והם הדליקו את הסיגריה בשבילה, והיא שאלה אם היא יכולה לשבת איתם-והם הסכימו. ניראה היה להילה שאחד מהם דומה למאור... "איך קוראים לך?" הילד שדומה למאור קטע את מחשבותיה, "הילה, ואיך קוראים לכם?" היא שאלה והעבירה את עינייה מאחד אל השני. הם הציגו עצמם זה אחר זה, היו שם עומרי, רועי ודן. רק אחד- ההוא ששאל לשמה לא ענה. "איך קוראים לך?" היא שאלה אותו, מתפללת בליבה לא לשמוע ששמו הוא מאור, "מאור." ענה לה בקצרה. היא הרגישה דמעות עולות בעינייה, אך עצרה אותן לפני שהספיקו להתגלות אל אותם 4 הילדים. היא שמה לב שמאור מוציא סכין מהתיק שלו, היא הסתכלה בציפייה לראות מה הלאה. מאור הוריד את החולצה למרות שבחוץ היה מזג אוויר קריר למדי, מיקם את הסכין בבית החזה שלו- מצד ימין ומשך משיכה לכיוון צד שמאל למטה. לפתע נתגלה חתך אלכסני, והחתך דימם. דן הושיט ידו אל עבר הסכין אך מאור הדף אותה, "קודם האורחת." ענה לו בקרירות. הילה הסמיקה- היא לא חתכה עצמה מעולם- ונזהרה מהכאב שכן תסבול חלילה. "אף פעם לא חתכתי את עצמי..." ענתה למאור בבושה. אך מאור רק חייך אליה, "ראיתי איך שאת ניראת, רואים שכל העסק הזה חדש לך, אפילו לא ידעת איך מחזיקים סיגריה..." הילה חייכה בבושה, "מה קרה לך? ההורים שלך מתעללים בך?" הוא שאל את זה ודן ורועי השפילו פניהם, "אחיך מת?" שאל ועומרי השפיל את פניו, "לא," ענתה הילה, "היה לי חבר- מאור, והוא ואחיו נסעו אתמול לאילת, אבל... מאור מת. אהבתי אותו יותר מאת הכל בחיים שלי" הילה הרכינה את ראשה. לפתע פניו של מאור הפכו חמימות, הוא קם והתיישב ליד הילה הוא חיבק אותה, והיא היתה עסוקה בלהסתיר את הדמעות. "גם לי הייתה פעם חברה- הילה, היא היתה בכיתה ט' והיא הלכה בדרך לבית שלי כשדרסו אותה" הילה הרימה את ראשה והביטה בעיניו של מאור. 'יש להם אותם העיניים' חשבה לעצמה. למאור היו עיניים כחולות גדולות וצלולות שהילה פעם כתבה עליהם אפילו שיר קצר של 2 שורות,שידע שהיא אוהבת את העיניים שלו...

איך עינייך נוצצות בחשיכה, כשאלו רק אני ואתה, איך עינייך הכחולות והגדולות, ניראות תמיד כ"כ צלולות כ"כ מבינות...?   

 

חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  ללא תגובות הווי בית הספר / גלי צבי-ויס 21/2/2009
  ללא תגובות / איריסיקה 21/2/2009
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית