סיפורים

ביקור מולדת - קטע מתוך 'סופת קיץ'

סופת קיץ - קטע

                 

 

אראלה זינגמן אברהמס, הגיעה ארצה לביקור מולדת בטיסה משיקגו. היא אומנם תושבת ניו-יורק מזה כשלושה עשורים, אך מאחר וליוותה את בעלה לשבוע ימים רצוף הנאות מפוקפקות בוועידה כלכלית כלשהי החוברת עם עסקיו באותה עיר קרה מדרום לאגמים הגדולים, יצאה ארצה מנמל התעופה הבינלאומי "אוהר" של שיקגו. בעלה אמור היה לצאת עמה יחד ולכן נלוותה אליו, אך למרבית הצער עקב עסקיו הדחופים לא עלה בידו להצטרף אליה בביקור זה וגם לא ללוותה לשדה התעופה. מייק אברהמס הביאה עמו לשיקגו אך ורק כדי לשלחה לדרכה ארצה בגפה, מקץ יומיים. לא הייתה לו שום כוונה לבלות את עשרת ימי הוועידה עם אשתו, וכלל לא עלה בדעתו להצטרף אליה לביקור מולדת נוסטלגי.        

במקום להיקלע לעימות ומריבה עם אשתו התובענית, החליט אברהמס להערים עליה ולהעמידה בפני עובדה ברגע האחרון. הוא אומנם היה מוכן להצטרף אליה לביקור קרובים בארץ, אך לדאבונו הנסיבות השתנו כך טען ועליו להישאר בשיקגו אף מעבר לעשרת ימי הוועידה לתקופת זמן בלתי מוגבלת. הזלזול הבוטה הזה בתבונתה פגע בה ועורר את זעמה. אולם היא לא יצאה מכליה ולא איבדה את שלוות רוחה, לאחר יומיים של חוסר אמון, היסוסים ותחושה פנימית שכך אומנם יסתיימו הדברים, יצאה לדרכה בהסכמתו המלאה. נהגו הנאמן ליווה אותה לשדה התעופה ועמד לרשותה עד לגמר הסידורים השונים המתחייבים מההכנות לטיסה.

בנמל התעופה "אוהר" עלתה על טיסה ישירה של טי.דאבליו.איי. לרומא, ואת הטיסה העבירה תוך כדי חשבון נפש נוקב, במחלקה הראשונה כמובן.

מייק אברהמס שהיה מבוגר ממנה בשבע שנים היה בעלה השני. מיליונר יהודי אמריקאי היה, אשר הזדמן לישראל לביקור עסקי. הוא פגש בבני הזוג פיקסלר במלון אכדיה במהלכה של וועידה כלכלית שקיימה הסוכנות היהודית בשיתוף עם משרד האוצר. וועידה אשר נועדה לעודד השקעות של בעלי הון יהודים מהתפוצות בארץ.

אמנון פיקסלר בעלה הראשון של אראלה שהיה באותה תקופה בראשית דרכו בניהול עסקי הנדל"ן המשפחתיים, פגש באברהמס באותה וועידה. קשרי הידידות והעניין העסקי המשותף בין השניים החזיקו מעמד עד אשר אברהמס פגש באראלה, בביתם של הפיקסלרים; או ליתר דיוק עד אשר התברר לאמנון פיקסלר כי אברהמס מחזר בהתמדה אחר אשתו הצעירה שזה עתה נישאה לו – והיא אינה דוחה אותו. הקשר הרופף נותק כמובן, פיקסלר הצעיר סילק את אברהמס מביתו לאחר סצינה סוערת שבה האשימו בניסיון נואל להדיח את אשתו. אראלה כמובן הכחישה מכל וכל את האשמותיו של בעלה הצעיר, מאחר ומעמדה לא היה עדיין ברור לה. אולם כאשר אברהמס שנותר בארץ זמן רב גם לאחר סיומה של הוועידה התחייב לשאתה לאשה, עזבה את בעלה ללא שמץ של היסוס. לאחר הכל אמנון פיקסלר היה אביון מעורר רחמים יחסית למייק אברהמס, ובנסיבות הללו לא היו לה לאראלה התלבטויות כלשהן. לאמנון פיקסלר היא נישאה לאחר שוויתרה על אהבתו של יוסקה, מדריכה הנערץ במשך מספר לא מבוטל של שנים בנוער העובד. אולם יוסקה היה בנו של פועל בניין וכל חלומותיו התמקדו ביציאה להכשרה עם השכבה שלו בתנועה, להקים קיבוץ ולעבוד בפלחה – אכן "עתיד מזהיר".

לאראלה לא הייתה שום כוונה להפוך לעקרת בית אפורה, או לחברת קיבוץ העובדת בלול או ברפת או בגן הירק... ואף לא לשרת בצבא ההגנה לישראל, לפיכך נישאה לאמנון, שהיה מחזר אחריה עם ה-"סטודבייקר" של אבא שלו.

מזה שלושים ואחת שנים שהיא נשואה למייק אברהמס, אלמן שאשתו הראשונה לקתה בסרטן הדם ונפטרה זמן קצר לאחר נישואיהם, בטרם העמידה לו צאצאים ראויים. לאראלה לא הייתה כל כוונה להרות וללדת, היא לא נישאה למייק מתוך אהבה כמובן, שהרי אמנון היה צעיר ונאה ממנו ואילו יוסקה היה מסובב ראשים ידוע. רבות קינאו בה כאשר הסתבר עד כמה הוא כרוך אחריה. אולם גם מייק אברהמס הסתבר, לא בדיוק אהב אותה. אולי הוא האמין בכך, כלומר סבור היה כך במודע באהבתו אליה.  היא הייתה עבורו תחילה אתגר ולאחר שזכה בה, קישוט שניתן להתפאר בו. אדם זה אשר זכה להשיג את כל אשר שאף להשיג בגיל צעיר יחסית, שינה כיוון ולאחר פטירת רעייתו הראשונה בפרט. הוא החל לרדוף נשים, מטלה קלה ביותר עבור אדם עתיר נכסים והון כמוהו. אראלה הייתה עבורו הפרס הגדול בתחרות עם אדם צעיר ממנו שאחז בה. הייתה זו הפעם הראשונה בחייו בה חיזר אחר אשת איש, והזכייה בה, עוררה בו סערת רגשות כמו צבירת המיליון הראשון בחייו. נישואיו לאראלה לא מנעו ממנו להמשיך באורח חייו הפרוע. הוא כמובן שקד להסתיר זאת ממנה, אך לא בפעם זו בשיקגו. הסיבות לא היו נהירות לה עדיין. אולם לא הייתה לה שום כוונה להתגרש ממנו, או לוותר על אורח החיים הראוותני והמשופע במותרות – ולא על האפשרות לרשת אותו בעתיד.

מכל מקום היא כבר תיפרע ממנו החליטה תוך כדי טיסה. בשנים האחרונות חגו שניהם ניתן לומר במסלולים נפרדים, אך היא נזהרה בכבודו ואף העלימה עין, וכך הוא גומל לה?

עם הגיעה לרומא החליטה לבלות בה ימים מספר. על אף העובדה שעונת התיירות הייתה בעיצומה לא התקשתה למצוא סוויטה פנויה בהילטון, שהרי לא כל בן תמותה רגיל מסוגל או מוכן לשאת בהוצאות שכאלה. סובבה מעט בעיר ישבה שעות רצופות בבתי הקפה של "וייה-ונטו", תוך כדי ניסיונות בוסר כושלים לצוד מאהב מקומי. לו היא הייתה נענית לרמיזות ולניסיונות הפלרטוט השונים, לא היה לה כל צורך לצוד בעצמה; אך האביר האיטלקי הממוצע לא נשא בחן בעיניה משום מה. הרומנטיות היתרה שלו הנשיות המופגנת בגנדרנותו, גרמו לה לדחייה. היא התגעגעה לחספוס הישראלי לפתע, לגישה הבלתי אמצעית – לאחד כמו יוסקה.         

*

לאחר הנחיתה בנתב"ג פגשה באולם הנוסעים את אביבה אחותה הצעירה ממנה ואת גיסה וצאצאיהם, אשר לא חדלו להיתלות על זרועותיה של הדודה היקרה ולחזור ללא הרף כמו על מנטרה טיבטית בשינויים קלים: "מה הבאת לנו?"

'את זה תראו כשנגיע למלון.' השיבה להם קצרות תוך כדי התנערות חטופה מהם. 'וויוי זה החינוך שאתם מקנים להם? השתלטי עליהם לפני שהם יצאו מכלל שליטה.' העירה לאחותה באנגלית בחיוך חביב.

'חשבתי שאנחנו נוסעים אלינו, למה שלא תעבירי אתנו את חופשתך, לא חסר לנו מקום.' ציינה אחותה בעברית, תוך התעלמות מההערה של אחותה הבכורה אשר הזכירה לה את ילדותם המשותפת, את עריצותה של אראלה באותם ימים.

'הזמנתי סוויטה בדן עוד לפני שישה שבועות, ואין לי שום כוונה להכביד עליכם. ילדים, אמרתי במלון, התאפקו קצת.' פנתה לצאצאים של אחותה. האמת הייתה שלא הביאה להם דבר, היו עמה כמה מתנות עבור אחותה ואחיה ומספר מזכרות שכדרך כלל מכינים מראש עבור פגישות בלתי צפויות עם מכרים ישנים, שהכדאיות לחדש את הקשרים עמם מתבררת לפתע.

מכל מקום על אף העובדה שהתראתה עם אחותה לפני כשנתיים, עת אירחה אותה ואת גיסה בדירת הפנטהאוז המרווחת שלה בניו-יורק, הפגישה הפעם הייתה קרירה למדי. הפעם האחרונה בה ביקרה בארץ כבר נשכחה ממנה. תוך כדי נסיעה עקבה בהתפעלות אותה טרחה להעלים במאמץ רב, אחר השינויים הרבים שחלו בנוף – בדרך לתל אביב. קשה היה לקיים שיחה רצינית או אפילו סמול-טוק במונית, הילדים לא חדלו להציק לה, להתערב בכל בדל משפט שרק יצא מפיהם של המבוגרים. מאחר ולא היה לה כל עניין כמובן להעכיר את האווירה, השתתקה אך השיבה מדי פעם לשאלותיהם של בני אחותה הקטנים. באם ליבם של אחותה ובעלה הדוממים התרחב מגאווה מהאסרטיביות של צאצאיהם, אשר מנעו כל דו-שיח בין הבוגרים, לא היה ברור לה באותם רגעים. מאחר וישבה במושב הקדמי מתוך כוונה ברורה, להרחיק ממנה ככל האפשר את צאצאיהם שהטרידוה. אך אביבה לאחר הכל הייתה שארת-הבשר הקרובה אליה ביותר לאחר פטירת הוריהם. את שאר הקרובים שנותרו, והיו רבים, לא היה בדעתה לפקוד. הקשרים עם רובם נותקו מזה זמן רב. הגלות המזהירה והממושכת שלה הייתה כמובן הסיבה העיקרית לכך, אך גם אופייה המתנשא אשר הרחיק ממנה רבים מהם. אך אם יעלו כמה מהם לרגל למלונה, לא תדחה אותם. מעבר לכך לא טרחה אף להקדיש להם מחשבה נוספת. כל עניין הביקור הזה בארץ למען האמת, צץ ועלה במוחה בקפריזיות בלא מחשבה יתרה. מעין תרגיל מבריק לאלץ את בעלה לנתק מעט את קשריו עם פילגשו – ושאר הנשים שלא חדל לחזר אחריהן מאחורי גבה. דחף רגעי שנבע מחוסר ביטחון, מהחשש שמא ימצא דרך להיפטר ממנה וישאיר אותה חסרת כל. במחשבות אלה ובתשובות קלילות וחסרות משמעות רצינית חלפה הנסיעה. נסיעה אשר בעיניה דמתה לא פחות מאשר סיוט, בהתייחס לרגישותה הרבה לפרטיותה ולאנינותה – הצורך האובססיבי שלה להתרחק מההמון הוולגרי.

הגעגועים התמוהים שלה לחספוס הישראלי עד לנחיתה בנתב"ג, התחלפו בחרטה, שמא הביקור החטוף הזה – הרעיון המבריק שלה שהפך לפיאסקו עוד בשיקגו, יתעצם וילך – והיא תשב ותספור את הימים עד לנסיעה חזרה. או שמא תקצר את החופשה התמוהה הזו שלה, בטרם עת.

עם ההגעה לחזית מלונה לרחוב הירקון מיהרה לצאת את המונית תוך אנחת רווחה. הנהג כבר פרק את חפציה בעוד אביבה ואיציק גיסה, כולל שני צאצאיהם משתהים ביציאה מהמושבים האחוריים. איציק עמד ליטול את מזוודתה ותיק היד, אך היא עצרה בעדו בתנועת יד חטופה.

'העלה את החפצים שלי לרספשיין!' פנתה לנהג המונית.

'מה?!? אני...'

'כבה את המנוע והעלה את החפצים שלי!' אמרה לו שנית בתקיפות, בלא להרים את קולה.                    

לאחר היסוס של שבריר שניה נטל הלה את חפציה והוביל את הדרך במעלה המדרגות לפתח המלון, בזריזות מפתיעה – מנוע המונית הוסיף לפעול.

בעוד הם מתנהלים באיטיות במעלה המדרגות יצא הנהג מבעד לפתח בידיים ריקות.

'זהו, השארתי אותם ליד הקבלה כמו שרצית.' ציין ובעודו נועץ בעיניה מבט מלא תוכחה, הוסיף: 'אני צריך לזוז אסור לי לחנות פה.'

אראלה שלפה שטר של עשרים דולר מארנק המסע החגור למותניה בנוסח סקוטי, והושיטה לו אותו. ארשת הקיפוח שהביעו פניו התחלפה בחיוך של שביעות רצון. הוא נטל את השטר מידה הודה לה וחש למונית.

'עשרים דולר! בשביל נסיעה כזו לא מגיע לו יותר מששים שקל!' פנתה אליה אחותה בתמיהה.

'ליב איט טו מי וויוי! ביג דיל טוואני באקס?!?' השיבה לה בגיחוך, בעודה חולפת את הסף בדרכם פנימה ללובי. 'טוב תשבו רגע עד שאגמור את ה-נו...' פלטה בחיפזון ונעה לעבר דוכן הקבלה. לא היה לה כל מושג כיצד תכלכל את מעשיה מכאן ואילך עם אחותה גיסה היקר וצאצאיהם. חשק רב היה לה לעלות לסוויטה ולהעביר באמבט חם את כל שעות אחר הצהרים, אך מה היא עושה אתם? חבל שטלפנה לה לאחותה הרהרה בינה לבין עצמה, תוך כדי רשימת פרטיה האישיים ביומן הקבלה של המלון. מוטב היה להגיע אינקוגניטו.

'תשמעו אני לא טעמתי כלום מאז ארוחת הבוקר במטוס.' פנתה אליהם עוד בטרם הגיעה לשולחנם. 'וגם אתם בטח עוד לא אכלתם, אז בואו ניכנס למסעדה ונדבר שם.' לא היה זה הפתרון האידיאלי, לשבת ליד השולחן ישר לאחר הטיסה, מבלי להתרחץ ולהחליף בגדים. אולם זו הדרך היחידה להיפטר מהם, ניחמה עצמה. מה עוד שוויוי ואיציק קיבלו את הצעתה במאור פנים. הם היו סבורים שהיא תשב עמם חמש דקות על כוס קפה בלובי, לכל היותר – והנה הזדמנה להם ארוחת צהרים בדן!

 

'אז מה עם כל הבלגן הזה בארץ, מה בדיוק קורה?' היא שאלה את אחותה לאחר המנה האחרונה,תוך כדי המתנה לקפה. הילדים נטע וגילי ישבו להפתעתה די בשקט. יראת המקום נפלה עליהם והארוחה התנהלה על מי מנוחות.

הרי רמזתי לה רמז דק כפיל כבר בתחילה, שאין כל הגבלות, כך שהם לבטח לא יחושו מקופחים כאשר אפרד מהם ואעלה לסוויטה שלי, הרהרה אראלה בסיפוק.

'איזה בלגן, יש הסכמים והעניין ייקח קצת זמן אך זה יסתדר. נכון היו כמה פיגועים, אבל אנו בדרך להסדר שלום עם שכנינו.' הסבירה וויוי באריכות, בעוד איציק מביט בה במבט מביע אמון וסולידריות.

'הסדר שלום?!? "איטס א-לפינג סטוק", מה אני אומרת זה עניין רציני, איך היו אומרים בתנועה: "בכייה לדורות"...'

'באמת אראלה, את לא בוטחת במנהיגי המדינה...' הגיבה אחותה בתרעומת קלה. אלא שהקפה הגיע לשולחן ואראלה זינגמן אברהמס ראתה כבר את האמבטיה המלאה במים חמים בעיני רוחה.

'וויוי! עזבי, נדבר על זה פעם אחרת.' הפליטה אראלה בחיפזון. אחותה היקרה נפגעה מעט וגם גיסה שנותר פעור פה. שיתנחמו בעוגות, חלף במוחה הרהור מהיר. כשם שצאצאיהם מתמקדים במנות הגלידה הגדושות שלהם. אבל מה אני עושה עם עצמי פור גוד'ס סייק!

'תגידי וויוי, את רואה את נחמה לפעמים? או עוד איזה ידידות שלי מאותם זמנים, כשהיית רצה אחרינו?' היה ברור לה ששאלה הזו עלולה להוציא את אחותה הצעירה מכליה אך תביא עמה את כל המידע הדרוש לה. היחסים ביניהן לא השתנו כמידה רבה מאז שנות ילדותן, הם פשוט הפכו להיות מתוחכמים יותר עקב השנים שחלפו, אך העיקרון הבסיסי כלל לא השתנה. 'נחמה ועוד כמה מהן שגרו בשכונה שלנו.' הוסיפה כבדרך אגב.

איציק גיסה הסמיק ולא היה מסוגל להסתיר את מורת רוחו. וויוי הרימה את פניה מעל צלחתה, פירור שמנוני דבק בפינת פיה.

'נחמה, מה מעניינת אותך נחמה? אה הבנתי!' הוסיפה באירוניה. 'עוד לא השתחררת ממנו?' ציינה בעוקצנות בחיוך מתוק של נקמה קטנה.

'ממי, בחייך את תופסת כמה זמן עבר, אני לא רוצה אפילו להיזכר בזמן שחלף... אני סתם מסתקרנת, אחרי הכל היא הייתה החברה הכי טובה שלי.'      

'האמת שלא ראיתי אף אחת מאז, גם את נחמה אני לא בדיוק רואה,' ציינה אחותה הצעירה ששבה לעשתונותיה ולעוגת הקרם בצלחתה. היה ברור לה שזו תהיה שטות איומה להרגיז את אראלה. אל לה לחצות קווים אדומים, הרהרה תוך שיקול דעת מעשי. 'אבל אני עוברת לפעמים על יד הקונדיטוריה שלהם, שלה ושל יוסקה, הוריה נפטרו והם מנהלים אותה בעצמם כעת. ישבתי שם איזה פעם והחלפנו כמה מלים לא יותר מזה. אך מה אני אגיד לך הוא ארגן לה פדיחה, ניסה להתעסק עם אחת העובדות שלהם.'

'מה את אומרת, בחיי שלא הייתי מאמינה,' מיהרה אראלה לציין פורצת בצחוק מעושה. 'בטח סילקו אותה מה, והעניינים הסתדרו, לא כן?'

'העניינים ככל הנראה הסתדרו, אך לא סילקו אותה היא העובדת הבכירה שלהם, ממלאת את מקומה של נחמה. את יוסקה לא כל כך רואים שם לאחרונה, הוא נוסע, מסתובב, אני לא יודעת בדיוק מה הוא עושה...'

האמבטיה החמה שנדחקה לקרן זווית במוחה של אראלה לפתע, שבה לדחוק בה. הילדים החלו להקיש בכפיותיהם הקטנות בקעריות הריקות במאמץ בלתי נלאה להעלות עליהן עוד טיפה אחת. כמו חתול המלקק גביע יוגורט ריק בין פחי האשפה, הרהרה אראלה באכזבה. אחותה וגיסה סיימו את הקינוח ואת ספל הקפה השני שלהם, ממתינים למוצא פיה בצייתנות. היא הרימה את זרועה מבלי להסתכל לכיוונו של מלצר כלשהו. לא רק בניו-יורק, גם כאן היה ברור להם עם מי יש להם עסק. ואכן המלצר חש בזריזות לשולחנם והחתימה על שובר הקבלה.

'אז זהו, אני הרוגה אני עולה למעלה. אני ארים לכם טלפון. שלום חמודים...' הוסיפה בקלילות לצאצאיהם תוך כדי היחלצות ממושבה, קמה ועזבה אותם.                         

*

'היא בלתי נסבלת, כמו שהיא תמיד הייתה...' פלטה חרישית וויוי נותנת פורקן לאכזבתה ולמרירות שהחלה להצטבר בקרבה, נוכח הזלזול של אחותה הבכירה, באיציק בעלה, בילדיהם ובה בפרט. 'היא לא התייחסה לילדים בכלל, הם לא מעניינים אותה...'

'חדלי מספיק עם זה, לא על יד הילדים! וחוץ מזה היא עייפה מהטיסה, היא כבר לא אישה צעירה. אני צריך לספר לך את זה, את הרי אחותה.'

'היא אפילו לא התעניינה איך הגענו, היא יודעת שעברנו דירה ומכרנו את האוטו. להתגלגל עכשיו שוב באוטובוסים...'

'לא, נזמין מונית ניסע הביתה כמו בני אדם נורמלים.'               

'גילי ונטע אולי מספיק כבר, על מה הוויכוח?' פנתה האם המאוכזבת לצאצאיה שהחלו להרים קול.

'היא אמרה כשנגיע למלון...' החל בנם הקטן לפרט.

'שמעתם מה שאבא אמר,' קטעה אותו אמם. 'היא עייפה מהטיסה, היא רק הגיעה ועוד נספיק לראותה בימים הקרובים, אצלנו בבית; ואז היא בטח תביא את המתנות שלכם.' היא הוסיפה בחיוך מאולץ, משתדלת בכל מאודה לעודדם. 'נו אז מה אנחנו מחכים בואו נצא,' פנתה לבעלה. 'ניקח את אחת המוניות בתחנה הסמוכה בחוץ.'

הילדים פנו בריצה לדלת הכניסה הרחבה ואחותה של אראלה ובעלה קמו ממקומם ונעו אף הם לקראת היציאה.

'אתה חושב שהיא הביאה למישהו מתנות, אני אצטרך לטלפן לה למלון ולהזכיר לה. שתקנה משהו לילדים לפני שהיא באה.'

*

אותה שעה סבבה אראלה בלבניה בין חדר השינה לבין האמבט המתמלא בחדר הרחצה. את תכולת מזוודתה הגדולה היא כבר תלתה בארון ומלאה את מגירותיו בלבניה הנותרים ושאר החפצים שהביאה עמה. זמן רב חלף מאז שהיא עצמה עסקה במטלה שכזו, אך הפעם לא גרם לה העניין הפעוט לתרעומת כלשהי, היא די נהנתה מכך למרבית הפלא ולתימהונה היא. כאשר התמלאה האמבטיה ולאחר שהגיפה את ברזיה, נחלצה מלבניה ונעמדה במערומיה לפני הראי הגדול, בוחנת את גופה. שדיה הנאים על שתלי הסיליקון הזדקרו בניגוד בולט לשאר איברי גופה הרפים קמעה, המסגירים את גילה המתקדם – על אף הניתוחים הפלסטיים.  

איך, איך עוצרים את מרוץ הזמן? איך מונעים מהעור להתרפות ולהתדלדל כך? הרהרה בעצבות בוחנת את צווארה, את זרועותיה, בטנה וירכיה, בדקדקנות ובעיון רב. לא דיאטות, לא ג'וגינג לא מכון הכושר הפרטי בדירתה בניו יורק, וגם ניתוחים פלסטיים אינם אלא פתרון זמני החולף במהרה – המרבים בהם מסתכנים בסרטן... סיכמה לעצמה ונעה לעבר הבר הפעוט והמקורר בפינת חדר המגורים. חילצה ממנו בקבוקון וויסקי והריקה את תוכנו לכוס הבודדת על שולחנה.

ולזה הם קוראים הסוויטה הנשיאותית, פרובינציאלים! ג'קוזי יש בבריכה וחדר הרחצה הצר מעורר רחמים. איזה עוד מלונות יש כאן? הילטון, אולי אעבור להילטון, אני לא  חייבת להיתקע פה עד סוף הביקור... בירושלים יש כמה מלונות טובים מלבד קינג דיוויד, אך צריך להיות משוגע כדי לנסוע לשם עכשיו, בתקופה המטורפת הזו...  סיכמה לעצמה בעוד היא נכנסת בזהירות לאמבט המים החמים, אוחזת בכוס המשקה בימינה. היא הניחה את ראשה על דופן האמבט נמנעת מהרטבת שערות ראשה, תוך כדי גמיעה איטית של המשקה המשכר – מתמכרת כולה לחמימותם של המים.

שעה קלה לאחר שהניחה את הכוס הריקה למחצה על רצפת האמבט, נרדמה וכאשר החלה להחליק פנימה התעוררה בבהלה.

גוד גואד, כמעט טבעתי!!! חלפה במוחה המסקנה ההיסטרית, מעוררת בה גל של רחמים עצמיים. במהירות נעמדה על רגליה וגחנה לפנים לשלוף את מגוף האמבט. וכך נוטפת מים עמדה על מקומה בוהה במים ההולכים ומתנקזים. לאחר שנחלצה מהאמבט והספיגה את גופה במגבת עטתה על גופה את לבניה וחלוק קיץ קליל והתפרקדה על המיטה הרכה והרחבה. לאחר כמה דקות של בטלה בעודה מהרהרת בתכניותיה התרוממה על מרפקיה דחקה את אחד הכרים מאחורי גבה ושלחה את ידה לשלט רחוק על ארונית הלילה.

לאחר ששוטטה מעט בזפינג עצבני בערוצים השונים, מאוכזבת במידה רבה, התמקדה בטלה נובלה שרגילה הייתה לחזות גם בביתה בניו יורק. את הפרק המוקרן בערוץ הטלוויזיה הישראלי זכתה כבר לראות שנתיים קודם, אך בלית ברירה הוסיפה לצפות בו לאחר שלא מצאה תכנים אחרים שעוררו את התעניינותה. לאחר כרבע שעה של צפייה רצופה בפיהוקים עברה לערוץ השני; ולתדהמתה נקלעה לשידור ישיר של תיאור פיגוע המוני. השעה הייתה ארבע ושלושים לערך והמראות היו מזעזעים – היכן התרחש הפיגוע טרם התברר לה. מקץ שניות אחדות חזר השידור לאולפן והמנחה חזר על אירועי היום: פיגוע בחדרה, מכונית תופת.

'אלוהים אדירים לשם מה באתי לכאן, יצאתי מדעתי?' הגתה בקול רם בעברית. מיד הזדקפה במיטתה ועברה לסלון הסוויטה לחזות בשידור במקלט הטלביזיה הגדול יותר והנוח יותר, בעוד היא יושבת מתוחה ונרגשת באחת הכורסאות. פינוי הגוויות, הפצועים מכוסי הדם, מוכי ההלם, הרחוב הקודר, ההרס הרב – הכו אף אותה בהלם. בעודה אוחזת בשלט ביד רועדת נתקפה בדחף עז לכבות את המכשיר, אך לא הייתה מסוגלת להינתק מהמראות המזוויעים.

היה איזה חוזר כללי, בלא הרבה פרטים של מחלקת המדינה שהזהיר את אזרחי ארצות הברית מפני ביקור במזרח התיכון. נזכרה לפתע. מייק סיפר לה על כך כאשר הציעה לו לראשונה לבקר יחדיו בארץ. הוא לא התנגד באותו זמן כמובן, רק כאשר הנסיעה עמדה על הפרק, סירב ושלח אותה בגפה.

הלוואי וזו הייתה הסיבה לסירובו, ולא הידועה בציבור שלו, או ליתר דיוק סודו הכמוס – והנסיעות התכופות שלו לרגל עסקיו כביכול... הרהרה במרירות.

על המסך הופיע המפכ"ל שחש בדחיפות לאזור הפיגוע. דמות אפורה שדמתה בעיניה לפקיד ממשלתי זוטר, שהוסיף לדכדכה בהסבריו, כי לא ניתן למנוע כליל פעולות איבה מהסוג הזה. השר הממונה עליו עודד מעט את רוחה, אך מכל מקום היא שבה ושקלה את צעדיה. האם לא מוטב לסיים את הביקור הזה מיד לאחר שתראה שוב את אחותה. כלומר תשוב לנתב"ג בתוך יומיים ותעלה על מטוס שיחזירה ישירות ללא חניית ביניים, לניו-יורק.

מסקנה הגיונית... סחה לעצמה מהרהרת באנגלית, בוהה עדיין במסך ולא קולטת את הנאמר, על אף הקולות הרמים שבקעו ממנו. אך לאחר הבהלה הראשונית התעשתה מעט האין היא ילידת עת טרום המדינה – הרהרה, מעודדת עצמה. היא עוד הספיקה לחוות את מלחמת השחרור כילדה רכה אומנם; ואף למעלה מזה, זכורים לה עדיין יריות הצלפים הערבים מהצריח של מסגד חסן-בק על רחובות תל אביב עם תחילתן של פעולות האיבה, עוד בטרם פלישת צבאות ארצות ערב, בטרם החלה המלחמה. היא לא בדיוק הבינה מה קורה אז למען האמת. היא הייתה צעירה מאוד אז וחייה לא יקרו לה כפי שהם יקרים לה כיום...

אוקיי, לכל היותר לא ארבה לטייל הפעם, לא אצא מהמרכז או גוש דן כפי שהם קוראים לזה היום. סחה לעצמה מתאוששת. אני לא חושבת שאתקע כאן מבלי אפשרות לצאת, כלומר שהמצב יחמיר עד כדי כך... לא, לא ייתכן... נקלעה שוב לחרדה ושבה לצפות בנעשה על המסך ובדוברים שרואיינו בו. מנסה לארגן מחדש את שיקוליה ומסקנותיה, בהתאם לנאמר בשידור הישיר.

לאחר כמחצית השעה עם תום חלקו הראשון של שידור, קמה על רגליה בבהילות וחשה לאסוף את הטלפון הסלולרי שלה מחדר השינה. מיד נמלכה בדעתה הניחה אותו במקומו וניגשה לאחד ממכשירי הטלפון הרגילים שנח אל ארונית הלילה. הרימה את האפרכסת וחייגה למרכזנית. אך החלה להסביר לה את מבוקשה קטעה אותה זו באמצע דבריה בחוסר סבלנות: "חייגי בעצמך, אנו לא נוהגים להשיג שיחות, חייגי תחילה תשע ולאחר מכן את המספר המלא.' הוסיפה באנגלית רהוטה וניתקה.

הכלבה החוצפנית, הרהרה בזעם. אני אתלונן עליה, אלמד אותה לקח. אני אעמוד על כך שיפטרו אותה, את הכלבה הארורה והחצופה הזאת. סחה לעצמה ובלית ברירה עשתה כדבריה וחייגה את מספר הסלולרי של מייק.                   

'הלו...', נשמע קולו מלא הביטחון של מייק מהעבר השני של האוקיינוס. מיד נרגעה ותחושה רבה של הקלה מילאה אותה. 'אוה זו את דובשנית, הכל בסדר? איפה את נמצאת?'

'אני במלון דן תל אביב, הגעתי לפני כשלוש שעות, וויווי ובעלה אספו אותי.'

'רק עכשיו הגעת ואיפה היית קודם?' שאל אותה בתמיהה, מצחקק בעצבנות.

'תשמע לא הייתי מטלפנת, אני מוכרחה לדבר,' הוסיפה נרגשת מבליעה את דבריה, בלהט שדחק בה לפטור עצמה מפחדיה. 'היה פה פיגוע, בחדרה על יד חיפה, אתה יודע איזה ששים מייל מכאן, מכונית תופת – עוד לא אמרו כמה נפגעים יש, אבל ראיתי המון, המון. אלוהים זה איום ונורא מייק, זה איום ונורא...'

'אמרתי לך שזה לא הזמן המתאים ואת התעקשת לנסוע.' גער בו בתוכחה. טוב תיפרדי מאחותך וחזרי הביתה, מה את עוד מחכה שם?'

'אני לא יודעת, אני חושבת שאשאר פה עוד כמה ימים ונראה. גם אמרו שקל להם לטרוריסטים להגיע לשם, אתה יודע זה קרוב, נו איך הם קוראים לזה. לא חשוב בכל אופן זה לא כך חמור. אני פשוט לא אצא מתחומי העיר הזאת, פשוט הייתי חייבת לדבר אתך, זה הכל אני מניחה.'

'עשי כרצונך,' פטר אותה תחילה באדישות, אולם מיד הוסיף: 'תשמעי דובשנית אני מברר את העניין מיד ויש לי עם מי לברר זאת, ואם המצב שם עומד לפני התדרדרות רצינית, אני אטלפן לך מיד ואת עולה על מטוס עוד היום, ברור?'

'אוקיי מייק,' השיבה מתעשתת לחלוטין. אדישותו ומעט הדברים שהוסיף לצאת ידי חובה, השיבו אותה לעשתונותיה.

הוא לבטח נמצא במחיצתה של המאהבת שלו ברגע זה. סחה לעצמה בציניות. 'ביי נאו, נתראה בעוד שבועיים בערך, אם הכל יהיה בסדר.' וטרקה בלי להמתין לברכתו.           

מיד חייגה לאחותה. 'הלו וויווי, אני מתארת לעצמי ששמעת את החדשות, נכון? נו אז מה את אומרת עכשיו? מה דעתך כעת על סיכויי השלום עם שכנינו?' הוסיפה בעוקצנות, בעוד היא עצמה נרגעה בינתיים קמעה .

'אלו הן קבוצות שוליות, מיעוט קיצוני שמתנגד לתהליך השלום.' מיהרה אחותה להסביר לה בסבלנות רבה.

'את זה הם מכרו לנו בתשעים ושלוש וויווי, ואם היה עוד אז אחוז ניכר של אנשים שהאמינו להם, לא היום וויווי! להרבה מאוד אנשים נפקחו העיניים, גם לי ביניהם – למרות שאיני מרבה להתעניין בכל העניינים העגומים האלה.'

'למה שלא תקפצי אלינו הערב? נראה יחד את מבט ונשמע מה אומרים אלה שיודעים במה מדובר?' הציעה אחותה.

'לא, לא הערב, אני עוד עייפה. אני ארים לכם טלפון במהלך השבוע, בתוך יום או יומיים – ביי.' הבטיחה לאחותה והשיבה את השפופרת למקומה.

היא קמה ממקומה והחלה נעה בסלון הסוויטה בפיזור נפש מוחלט. בעודה מעיפה מדי פעם מבטים לעבר מסך הטלביזיה, על הזוועות שנפרשו עליו בשידור חוזר, פעם אחר פעם למען המאחרים להצטרף לצפייה. מאזינה באי רצון לקולות הפולשניים הדוחקים בה כמפל ההולך ומתגבר; קולותיהם ההיסטריים של המרואיינים ברחוב הנכפים עליה, המאיימים על שלוות רוחה; המסעירים אותה עד כדי איום על שפיות דעתה.

'אוף, נמאס לי, די עם זה כבר!' פלטה בעברית וחשה לכבות את המכשיר.                                            

 

 

חיים קדמן © כל הזכויות שמורות

 

תגובות