ויוה ברצלונה (חלקים א'+ב'+ג'+ד')

חלק א'

"די נמממאאאאאססססס לי!"

דפקתי עם פטיש השניצלים כזו מכה לנתח חזה העוף שנח על קרש החיתוך על השיש לפני.

"לא יכולה לראות שניצלים יותר!. זה השניצל האחרון שאני אטגן החודש", ייללתי לעצמי.

העברתי אותו בבלילה ולאחר מכן ציפיתי אותו בפירורי הלחם והשלכתי אותו למחבת הטיגון הרוחשת. בעודו מיטגן ומשנה צבעו מלבן לחום זהבהב, נפלה אצלי החלטה.

"כן!", חייכתי לעצמי מאוזן לאוזן. "כן!, אני הולכת לעשות את זה. NOW!"

הוצאתי את השניצל למגש למנוחה אחרונה וכיביתי את הגז. שטפתי את ידיי וניגשתי לטלפון.

התקשרתי לסוכנות הנסיעות של חברתי והזמנתי כרטיס טיסה לספרד.לשבוע.

"היעד?"

"ברצלונה".

"למתי?"

"מחר בצהריים".

"תראי...אין מקום כרגע בטיסה של מחר לברצלונה, אבל אולי מחרתיים?..."

"אין מצב" הודעתי לסוכנת. "את מעלה אותי על הטיסה הזו בכל מחיר, נקודה"

"טוב אני אנסה. אתקשר אליך במשך היום".

"בסדר".

המתנתי בציפיה דרוכה. המחשבות התרוצצו במוחי.

"מה קרה לי?, מה אני עושה? מה אני בדיוק אעשה שם?, למה דווקא ברצלונה?. אין מקום בטיסה של מחר... אולי זה סימן שאני לא צריכה לנסוע?.."

צלצול הטלפון קטע את מחשבותיי.

הרמתי.

"יש!", צהלה סוכנת הנסיעות שלי, "את עולה על טיסה 617 לברצלונה מחר בשעה 12:50, נו איך אני?"

"את נפלאה".

סוכם שהכרטיס יחכה לי בשדה התעופה. משלוח מיוחד. לא רציתי שאיש יידע מזה.

"אני באה ברצלונה!!!!" שאגתי. בועת שמן אחרונה רחשה ופקעה במחבת הטיגון, כמו מאשרת את דבריי. השעה הייתה עשר בבוקר. עד אחת יש לי זמן להתארגן על התיק לנסיעה. קפצתי למקלחת. הצצתי במראה. לא אהבתי את מה שניבט אלי ממנה. נראיתי דהויה משהו, השיער היה זקוק לרענון צבע במספרה דחוף וטיפול פנים טוב לא היה מזיק לי.

"די, תפסיקי..." גערתי בעצמי. "יאללה זוזי. מחר ברצלונה!"שלפתי את עצמי מהטרנינג האדום המהוה שלי והחלפתי למכנסי הג'ינס האהובים עלי ולחולצת הטריקו האהובה עלי עם ההדפס: "את לא נחמדה... את מלאך!". גיחכתי לעצמי. המלאך הזה מחר פורש כנפיים ועף לברצלונה! לשבוע! לא פחות ולא יותר ולגמרי לבדו! אספתי את שיערי בגומיה, תוך שאני מהרהרת לעצמי מה בדיוק אני אקח איתי לברצלונה. אין לי הרבה זמן להתארגן על תיק..שעתיים!

לקחתי את התיק שלי ומפתחות האוטו ויצאתי מהדירה. הרגשתי איך הריגוש לקראת ההרפתקה מסעיר את דמי. נמלאתי רוח חיים.

כעבור רבע שעה עמדתי בפתח הקניון. חלונות הראווה קרצו לעברי "בואי תקני אותי!".

"אני חייבת לקנות לעצמי איזה בגד או שניים" אמרתי. "אין לי כלום! לא יכולה לנסוע לברצלונה עם טרינינג!. אלוהים... אין לי כלום בארון. נמלאתי דכדוך. בין בקבוקי המטרנה לחיתולים ולשניצלים ושיעורי הבית, הלכתי קצת לאיבוד.. אין לי שום פריט לבוש ראוי לשמו לצורך יציאה מהבית... מצב עגום בהחלט! טוב די די, עכשיו את בדרך לתקן את המצב".

התחלתי לשוטט בקניון. עיני חלפו על פני חלונות הראווה, תרות אחרי "משהו אחר" ללבוש. לא טרינינג, לא ג'ינס, לא חולצות טריקו עם הדפסים מעפן... אז מה כן?" ואז נפלו עיני על השמלה הזו.

"וואאאאהההו, איזו שמלה!" בחלון דגמנה בובה שמלת מיני שחורה, סקסית בטירוף. גזרה פשוטה אבל איזה שיק!

"רגע מה איתך?!?" אמרתי לעצמי, את מידה 44 ומתי פעם אחרונה בכלל הלכת עם שמלה?? הלו? בת 43 וכבר שנים שלא היית במכון כושר...בטח הכל ככה מדולדל..."

נידכדכתי מעצמי, אבל אז קול קטן קרא בתוכי: "עזבי שטויות!, יאללה כנסי לחנות ותמדדי את השמלה!" אז נכנסתי.ואחרי עשרים דקות לערך יצאתי עם שקית קניות מהודרת בצבע שחור עם שם האופנה בזהב ובתוכה, כן!!!!!!!!!!!!!! השמלה שלי! ובמידה 42, לא 44! בחיי זו היתה חתיכת הפתעה בשבילי! איכשהוא לא שמתי לב, וצמצמתי גזרה! אחרי שני הריונות שהותירו אותי עם מותניים מעובות ושדיים נפולות, זו הייתה תגלית נהדרת! חייכתי מאוזן לאוזן מרוב אושר...המשכתי במסע הקניות שלי ברגליים קלילות ובלב חדור שמחה. רכשתי עוד שני זוגות מכנסיים ושלוש חולצות שהיו רחוקות מלהידמות לאיזשהוא פריט ששכן במלתחה העלובה שלי. את המסע חתמתי בקניית זוג נעלי עקב שחורות שמחירן היה שערורייתי בהחלט, אבל אם כבר, אז כבר!

"אלוהים.. בעלי יחטוף שבץ שייראה את חשבון ההוצאות שלי היום..." הרהרתי לעצמי בעודי נוהגת חזרה הביתה.

מיהרתי לדחוס את כל מה שקניתי במזוודת הטרול שלי והוספתי תיק כלי רחצה ורומן למשרתות, זוג נעלי הליכה נוחות וזהו. הייתי מוכנה. הצצתי בשעון. וואי! עוד חמש דקות מסתיים בית הספר. טסתי במכוניתי לבית הספר, אספתי את התאומות וחזרנו הביתה. הכנתי להם צהריים, יחד הכנו שיעורי בית. שמרתי פאסון של הכל כרגיל.  

חלק ב'

בערב הגיע האיש שלי. מותש, גמור ממרדף החיים . הצלחת כבר חיכתה לו על השולחן. הכרטיס שלי כבר חיכה לי בשדה התעופה.

הבטתי בו ותהיתי: איך יגיב למה שאעשה? האם יסתדר? וכבר עניתי לעצמי: בטח יסתדר, אין סיבה שלא. כולה שבוע. מה קרה? יזעיק את אמא שלו, או את הביבי-סיטר. אני בטוחה שהן תדפוקנה שניצלים לא פחות טוב ממני..

ערב רגיל.. השכבתי את הבנות, תליתי כביסה, קיפלתי כביסה, הדחתי את הכלים שנשארו מארוחת הערב, בדקתי שהתיקים של הבנות מוכנים למחר, הוצאתי את הכלב לסיבוב, וזהו. ממחר, אני לא פה לשבוע, ואת כללללל זה יעשה מישהו אחר.

האיש שלי היה שרוע על הספה, צופה במשחק כדורגל. לקחתי את בלוק המכתבים ועט, והסתגרתי בחדר השינה להכין את המכתב.

תהיתי מה אכתוב בו. אחרי לא מעט התלבטויות ניסחתי מכתב קצר שבו הודעתי שלרגל יום הולדתי הקרב ובא, החלטתי להפתיע את עצמי ולהעניק לעצמי מתנה מיוחדת ולהגשים חלום ישן – לנסוע לבדי לחוצלארץ. אני נוסעת לשבוע בלבד, ומקווה שלא יהיה להם קשה מידי להסתדר בלעדיי. צירפתי רשימת מספרי טלפון חשובים והנחיות באשר לאוכל ולחוגים של הבנות, וסיימתי ב"אוהבת אתכם מאוד ונתראה ביום שני הבא". חתמתי על המכתב והכנסתי למעטפה. הנחתי אותה על השידה לצד מיטתי. מחר תונח המעטפה על השולחן בהול.

הצטרפתי לאיש שלי בסלון. הוא נרדם...

"מסכן" אמרתי לעצמי, "גם לו לא היתה מזיקה איזו חופשונת.".

בהיתי בטלויזיה. הגולים התחלפו במבזקי החדשות של אחת עשרה בלילה. לא יכולתי לסבול את הרעש וההבזקים שמייצרת הקופסה הזו. כיביתי אותה. בעדינות הערתי את האיש שלי, "לך לישון" לחשתי לו. הוא מילמל משהו, גרר את עצמו למקלחת ואחרי צחצוח שיניים, נפל שדוד במיטתנו ונרדם.

נהיה שקט.

אהבתי מאוד את השקט הזה של מאוחר בלילה. זה היה הזמן שלי. יכולתי לחשוב מבלי שיפריעו לי. התיישבתי ליד המחשב ונכנסתי לרשת. דליתי מידע אודות ברצלונה, איפה כדאי לטייל בה ומה יש לראות. רשמתי לעצמי את הנקודות החשובות. מחר אקנה לי מדריך בשדה התעופה.

"אני באמת הולכת לעשות את זה?" שאלתי את עצמי.

"כן!, למה לא?, הרי רציתי בזה כל כך הרבה זמן. תמיד ליטפתי את החלום הקטן הזה, נכון? אז זהו, עכשיו אני מגשימה אותו!"

פתאום התגנבה לה בהלה קטנה לליבי... מה יהיה אם זה לא יהיה מסעיר וכייפי כמו שחלמתי שיהיה?, מה אם יום יומיים אחרי שאסע אני ארגיש פתאום בודדה בארץ זרה, ואצטער על כל העניין? מה גם שהיה לי ברור שהמעשה שלי לא יעבור לגמרי חלק... אני אחזור הביתה ובוודאי ארגיש משהו מצד החבר'ה שלי...היה סיכוי סביר מאוד שהם לא ממש ימותו על הצעד הזה שלי...נאנחתי.

"טוב, די. אני הולכת לישון" קטעתי את מחשבותיי. "אני נוסעת, ונהנית! אין סיבה שלא, וגג – לא אהנה, לפחות לא אשאר רעבה יותר. אדע שעשיתי את זה וזהו" אמרתי לעצמי. 

ניגשתי למקלחת והתארגנתי לשינת הלילה שלי. הבטתי במראה.

ראיתי בה אישה באמצע החיים שכמהה למשהו שונה, מרתק, מסעיר, מיוחד. משהו שייחלץ אותה מהשיגרה הבוצית טובענית הזו של הכביסות, השניצלים, ההסעות לבית הספר והחוגים, וה"היי" וה-"ביי" האלה מידי בוקר וה"איך היה היום שלך?", שמידי פעם הופרו על ידי איזה אירוע משפחתי או פגישה עם חברה טובה על כוס קפה....

"אני בורחת? אם כן, הבריחה הזו לא תפתור שום דבר מהותית. אחרי שבוע אני אחזור בדיוק לאותו מקום שהייתי בו תמיד", הרהרתי לי. "לא, לא.. זו לא בריחה. אני נוסעת להפגש עם עצמי".

בתוך מרדף העשייה היומיומית התובענית, לא היה לי הרבה זמן פנוי לעצמי, עם הזמן הרגשתי שאני מאבדת את הקשר איתי. רציתי לפגוש אותי מחדש, לשמוע אותי, להקשיב לעצמי, ובשביל זה היה עלי להתרחק. לנסוע למקום שבו אינני מכירה איש, מקום שבו הדבר היחיד שאני מכירה זה אני, מקום ששם יש לי רק אותי. כן, סיכמתי ביני לבין עצמי. זו מטרת הנסיעה".

סיימתי את ההכנות. כיביתי את האור בחדר המקלחת וניגשתי לחדר השינה של הבנות.הן ישנו שינה עמוקה. הקשבתי בחושך לנשימות שלהן, הן היו קצובות ומדודות. התקרבתי ושאפתי לחיכי את ריחן המתוק. ליטפתי את מצחן, האפרוחיות שלי היו חמימות ומשיות ונשקתי להן. "אני אתגעגע אליכן נורא" לחשתי, "אבל אני מוכרחה לעשות את זה, פשוט מוכרחה..". 

יצאתי מן החדר. נכנסתי למיטה שלנו. היא היתה חמה ורכה. נצמדתי לאיש שלי. הוא היה חם ורך, כמו דובון גדול ומפנק.

"משוגעת" אמרתי לעצמי. "מה את עושה?"

המחשבות שלי התרוצצו להן, סירבו לתת לי להירדם. הייתי נרגשת מידי.

במשך שעה ארוכה שכבתי ככה ו"טחנתי" מחשבות עד שנרדמתי בלי לשים לב. 

חלק ג'

השעון המעורר צלצל. פקחתי חצי עין והבטתי בו. השעה היתה שבע בבוקר.

נזכרתי: היום, בשתים עשרה וחמישים אני על הטיסה לברצלונה! האיש שלי פקח את עיניו. ישנוני מלמל לעברי "בוקר טוב". "בוקר טוב מתוק שלי" עניתי לו. אין לו שמץ של מושג מה מחכה לו... 

בשמונה וחצי, הייתי בדרכי חזרה מבית הספר. הבנות התחילו את יום הלימודים שלהן והאיש שלי כבר היה בדרכו לעבודה.

נכנסתי לדירה, ניגשתי אל חדר השינה ושלפתי ממגירת השידה שליד מיטתי את המכתב שהכנתי אתמול בערב. הנחתי אותו על השולחן בהול. נכנסתי למקלחת, התקלחתי במהירות וחזרתי לחדר השינה שלי להתלבש. בחרתי מכנס אלגנטי וחולצה תואמת מבין הפריטים שרכשתי אתמול במסע הקניות שלי.

הצצתי במראה.

"פשששש, זו את?..." אמרתי לעצמי. "לא ייאמן, קצת צומי ואת נראית אחרת לגמרי. אוף למה לעזאזל חיכית כל כך הרבה עם זה?"

עשיתי לעצמי פן והתאפרתי. הצצתי שוב במראה. והתאהבתי במה שראיתי בה. לא האמנתי שאני יכולה להראות כל כך טוב! לעזאזל עם הטריניניגים האלה!" ופתאום ידעתי שאני חייבת לעשות את זה לפני שאני נוסעת.. ניגשתי לשידת התפירה שלי והוצאתי ממנה זוג מספרים חדות. ניגשתי לסל הכביסה ושלפתי ממנו את הטרינינג האדום שלי.

"ביי ביי טרינינג!" אמרתי בשמחה לאיד וחתכתי אותו לחתיכות. לעזאזל, הרגשתי נפלא, פשוט נפלא!

מן התריס שממול חדרה לה קרן שמש עליזה ופיזזה בעליזות על קרעי הטרנינג שנחו על הריצפה, כמו חגגה יחד עימי את נצחון הרוח שלי. הרגשתי חופשיה ומאושרת. ציפור דרור עמדה על חבל הכביסה שבחוץ וריננה לי. התמלאתי חדווה.

הצצתי בשעון. תשע וחצי. הגיע הזמן לזוז לשדה התעופה. התקשרתי והזמנתי לי מונית. העפתי מבט מהיר על הדירה. "תשמרו על עצמכם היטב עד שאחזור" לחשתי ויצאתי.

ברבע לעשר הייתי על המונית, בדרך לשדה התעופה, מצויידת במזוודת טרול קטנה ובחלום שליטפתי במשך שנים.

חלק ד'

"לאן גברת?", שאל נהג המונית

"לשדה התעופה"

הנהג סובב ראשו אחורנית ונעץ בי מבט. "לאן נוסעת?"

"לברצלונה"

הוא סובב ראשו בחזרה והחל לנסוע. "אהה ברצלונה... הייתי שמה לפני שנה, בקיץ. אחלה מקום"

אוף איזה חטטן, חשבתי לעצמי.

"נוסעת לבדך?"

"איזו חוצפה" חשבתי לעצמי

"כן" עניתי לו. בטון כזה שיגרום לו להבין שאני לא מעוניינת בשיחה איתו.

"יקרה ברצלונה. איפה תשני?, אני ואשתי ישנו ב.."

קטעתי אותו בחדות."לא יודעת" אמרתי בטון קשה.

"אז תשני איפה שאנחנו ישנו, במלון.."

רעבאק... מאיפה נפל עלי הנהג הזה??

"תשמע", אמרתי לו והחלטתי הפעם להיות עוד פחות נחמדה, "כואב לי הראש ולא בא לי לדבר עכשיו, תסלח לי"

הוא סובב את ראשו לעברי ואמר "ככה גיברת, לא נוסעים לברצלונה. צריך לבוא לשם במודה שמח כזה, חבל ככה מצברוח"

"אלוהים", חשבתי לעצמי והפטרתי לעברו: "יהיה בסדר, עד שאגיע לשם יעבור לי" ולעצמי חשבתי עוד פחות רחוק משם... שנגיע לשדה התעופה כבר יחלוף...הוא נענע בראשו והשתתק. חזר לנהוג.

עד שדה התעופה לא הוציא יותר מילה מפיו ואני יכולתי לבהות לי בשקט בנוף שנשקף מחלונות המונית. "אני עושה את זה..." אמרתי לעצמי שוב ושוב.

לאחר כחצי שעה, הגענו אל שדה התעופה. שילמתי לו. הוא יצא מהמונית והוציא לי את המזוודה מהבאגאז'. הודיתי לו והתחלתי ללכת לעבר שער הכניסה לנמל. לפתע שמעתי אותו קורא לי. מופתעת סובבתי ראשי לעברו.

"כן?"

"גיברת" אמר, "נחמד שם בברצלונה. תעשי חיים אבל תזהרי על עצמך"

"תודה" מילמלתי ולא היה לי נעים ממנו אחרי שדיברתי אליו ככה קודם... באמת יפה מצידו. אבל.. רגע מה זה היה? למה הוא הזהיר אותי? רציתי לבקש ממנו הבהרה, אבל הוא כבר התניע ונעלם לו.

זה הטריד אותי אבל ברגע שנכנסתי לטרמינל, שבו מיד הסאון וההמולה את ליבי והשכיחו ממני את דבריו. הטרמינל שקק חיים. נוסעים ואנשי צוות נעו אנה ואנה במהירות, ריחות של בשמים יוקרתיים ומזוודות עור עינגו את נחיריי. לוחות השידור של זמני ההמראה והנחיתה הבהבו ללא הרף וברקע נשמעו הזמנות לנוסעים לעלות לטיסות שלהם. הרגשתי סחרור קל. התמוגגתי. זו היתה הרגשה נפלאה להיות חלק מההתרחשות הזו! את העמידה היום בתור בבנק הדואר לצורך תשלום חשבונות החליפה העמידה בתור לבידוק. עיניי בלשו אחר כל המתרחש מסביבי וגמעו אותו בשקיקה.

------------------------------------------------------------------------
© כל הזכויות שמורות לאיריס ס. "קוכליאה".

אין להעתיק או לעשות כל שימוש שהוא בסיפור ללא הסכמת הכותבת.