שירים

שתי נשמות, שני לבבות, שתי אהבות.

לא... זה פשוט לא יכול להימשך ככה. למה דווקא אני? למה דווקא הוא? למה דווקא אנחנו ולמה דווקא ככה? התעללות. זאת התעללות, נפשית, פיזית, רגשית, מוחית, רוחנית. התעללות במלוא מובנה. במלוא פארה. במלוא כאבה. אתה כאן, אתה לידי, אני מרגישה אותך, אני רוצה לחבק אותך, אני רוצה לנשק אותך, אני רוצה שתתן לי הרגשה שלעולם לא תעזוב, אבל אני לא יכולה. כי זה לא אתה. רק ליבך פועם לידי, רק נפשך לוחשת לי בעדינות שאוהבת אותי. אני מצטערת, אבל אני כולי שייכת לך. זה הוא לא רק צורך נפשי להיות בקרבתך, זה הוא צורך פיזי.

כל יום להתעורר ולראות מול עיניי חיזיון שאתה לידי,

וכל יום להירדם ולקוות לחלום עלייך, שאתה איתי.

כל שנייה תיכנס לראשי ותפריע לי לחשוב.

תפריע לי לנשום, לחיות, לאהוב.

התרגלתי כבר להיות כלואה בתוך כלוב.

זה הוא כלוב של תקווה, אך מדמעותיי כולו כבר רטוב.

אין שנייה בה אני לא מתפללת לנס, שפתאום תיכנס לחדרי,

עם זר שושנים לבנים, תגיד לי כבר הכול, תגיד לי אתה,

פנים מול פנים.

מה זה נותן לי שלבך שייך לי?... אתה רחוק מדיי, אתה אפילו לא יודע, אתה לא מכיר אותי, לא יודע את שמי. טוען שאתה מחפש אותי.. שאתה רואה אותי בכל לילה כאשר אתה לבדך ישן... טוען שצריך אותי.. שבלעדיי לא תשרוד. אתה כמוני, רוצה להיות כמה שיותר קרוב. מבחינתך הכול טוב, נו ברור, ככה נוח לך. המוח שלך אי שם, בקצה האחר של העולם, מוטרד מדברים אחרים, מוטרד מחיים נפרדים.

ולי שום דבר לא יוצא מכך, אני שומרת על נשמתך כאן איתי, וכולם טוענים שאני הוא מלאך..

ליבי לא לבן, הוא לא מחזיר את הכול,

ליבי הוא שחור, הוא בולע סבל, הוא חם וכואב,

הוא שורף יותר בכל פעימה, עוד שריטה נוצרת בכל נשימה,

חסרת כוח אני... לא רוצה.. זה לא כיף...

מיליוני אחרות רוצות להיות במקומי, אילו רק היו הן יודעות שליבך שוכן בתוכי,

מיליוני אחרות בכוונות לרצוח אותי, על כך שאתה, רק אתה, לא אחר, רק אתה הוא שלי.

ואני מתלוננת, בוכה מתייסרת, שכואב לי מהסיבה שאתה כאן איתי.

מגנט מול מגנט, כך אנחנו קרובים, אך לא נצמדים, הכוחות משתגעים, כל אחד משתוקק לאיחוד הצפוי, כל אחד מתעקש שלשני הוא ראוי, כל אחד מאיתנו הוא חצי לב, חצי דהוי,

כל אחד מאיתנו לבד כאן, כל אחד לא רצוי...



הזכויות שמורות.

תגובות