סיפורים

נופיי

אם אברח רגליי ישיגוני ויתפסוני במרוצתי.

וכי למה שאברח? הרי מקומי הוא כאן. בשבילים הרחוצים, בהם אני צועד בשעת בין הערביים ונוזף בכלבו של השכן, זה שנביחתו מפרה יום יום את מנוחתי ושלוותי. כל אלה הם רק חלק קטן מהנוף שבו אני מהלך.
וגם אם רובו נמצא בי פנימה ואינו ניכר לצופים בי מהצד, עבורי זהו נוף של ממש. וכשאושיט יד אל השמיים אחוש בטיפות הגשם שמעלי, למרות שאחרים יאמרו, "כמה חמים הם הימים עכשיו". ובלילה, לאור הלבנה, אקח זכוכית מגדלת קטנה ואצרוב איתה שיירת נמלים חולפת, כי אצלי בפנים השמש יוקדת כולה במלוא עוצמתה.

לכן אודה ואומר כי אכן בורח אני. מעצמי אני בורח, כי שלוותי מופרת כל העת מתוך המתחולל בי בתוכי. וכשאחלוף, שורך רגליי בשביל המאובק, סמוך לכלבו של השכן, אראה כי הוא דומם, ותתבהר לי מחשבתי כשמש בליל אמש, ואדע כי רגליי הן כה כבדות ולעולם לא ישיגוני ולא יתפסוני, אפילו כך בזחילתי העייפה.

 

 

(וסליחה עם כל אלו שחסים על בעלי החיים ועל הנמלים בפרט...)

תגובות