סיפורים

התינוקת

                                                 

 

     חשה שידיה המתוחות מעל ראשה מחליקות ונשמטות מהידית. הזדקפה ככל יכולתה, היטיבה את אחיזתה והאיצה את צעדיה. שמעה את הקול הנרגן בוקע מתוככי העגלה כאשר טיפות הגשם הראשונות החלו להצליף על פניה. ברק קרע את העלטה שירדה פתע, מבלי שתרגיש, ואחריו הרעידו מטחי הרעם את העולם סביבה. משחזר השקט, נשמע הבכי הרועם והתובעני מתגבר והולך וממלא את חלל האוויר בקקופוניה של צרחות.  פתחה בריצה על בהונות רגליה בניסיון להגביה עצמה ככל האפשר, כדי למנוע מידיה מלהישמט שוב מהידית הרטובה והחלקה. ידעה שעליה לעצור, למתוח את כיסוי המגן של העגלה מעל ראשה של התינוקת, לכסות אותה בשמיכה שבתוך התיק ורק אז להמשיך בדרכה, אך הייתה מודעת לעובדה שלא תוכל לעשות זאת מבלי לטפס על משהו, אבן גדולה לפחות, אבל עיניה הסורקות לא הבחינו בדבר, הכביש השתרך לפניה שחור וריק, ומצדדיה - עצים סחופי רוח נרכנים בצורה מאיימת לעברה, משירים עלים גדולים שנדבקים לפניה הרטובות ונושרים גם אל תוך העגלה מלווים בקול מחאה צורמני.

    המשיכה בריצתה המגושמת על קצות אצבעותיה בגשם המתגבר והולך.  הבכי חדל. נאנחה מתוך הקלה, אולי נרדמה ותישן עד שתצליח להגיע למקום מחסה; ואז נשמע שוב מעליה הקול התובעני, הרימה ראשה וראתה לפניה ממש את הראש הענק בעל תלתלי הכסף, הסנטר נשען על הדופן האחורי של העגלה, שני פנסי העיניים הכחולות הצליפו אליה את אורם הקודר, הפה המצומק נפתח ומשפט אחד ניתז לעברה: "לא היית אמא טובה, לא טיפלת בי יפה, לא אהבת אותי מספיק!"

    התכווצה, משהו פה לא הסתדר לה, ניסתה למחות: "אבל, אבל..." ונתקעה, מה לא בסדר פה? התאמצה להיזכר, אולי הייתה מצליחה לולא הגשם הניתך ללא רחם והעלים המוסיפים לכסות את פניה. הפנתה את מבטה לצדדים אל העצים שבצדי הדרך מנסה לברוח מהעיניים המאשימות שבתוך העגלה, ולתדהמתה ראתה את העלים שנותרו על העצים הולכים והופכים תחת מבטיה לפנסי עיניים כחולות, סובבה את ראשה לצדו השני של הכביש וגם שם החלו להידלק פנסי עיניים, אור כחול מתכתי הציף אותה מכל עבר, עצמה עיניה לבל תראה יותר ורק רגליה המשיכו לשעוט הלאה, הלאה....

 

 

     אתמול הגיעה  באיחור, רצתה להספיק לבשל משהו לארוחת הצהריים לפני צאתה לשם. ידעה שבשעה זו הקשישים נמצאים בחדר האוכל, אז התיישבה על אחד הספסלים בגינה והציתה סיגריה בזמן שהמתינה. תשב איתה כאן, חשבה, היא הרי לא נוהגת לישון אחר הצהריים והשמש החורפית נעימה מאד. ראתה את דינה, אם הבית, יוצאת לחצר וחייכה אליה לברכה. זו  ניגשה אליה:  "למה את לא נכנסת לחדר האוכל? בואי שבי איתה, היא תשמח".

    קמה, מעכה את הסיגריה במאפרה שליד הספסל והלכה בעקבותיה של דינה. נכנסה לחדר האוכל הצבעוני, סביבונים וחנוכיות עטרו את הקירות מכל עבר. נזכרה בהרגשה המשונה שפקדה אותה בפעם הראשונה שדרכה כאן, בימים הראשונים לשהייתה של אמה במוסד. בתחילה לא יכולה לעמוד על סיבותיה, הרי זה חדר אוכל ככל חדר אוכל אחר. ואז הבינה:השקט. אין המולת סועדים, אין שיחות כפי שזכרה מחדרי אוכל אחרים שהכירה, בקיבוץ או בצבא, היכן שאנשים מכירים אלה את אלה. כאן הקשישים יושבים ואוכלים כמעט בדממה מוחלטת, רק את המטפלות שומעים מפעם לפעם, מדרבנות את הסועדים לאכול או משוחחות ביניהן. עולם הולך ונעלם – ביטוי זה שעלה בדעתה באותו ביקור ראשון, הולם את המקום הזה, תחנה אחרונה לדייריו.

    ראתה את אמה ישובה במקומה הקבוע, מכונסת בתוך עצמה ומרוכזת במזון שלפניה. משהבחינה בה, הבליח לשנייה חיוך על פניה הקשישות, אך הוא קפא עד מהרה, והרשף הכחול הזעיף לעומתה: "סוף סוף נזכרת בי? תודה רבה שטרחת בכלל לבוא!"

     התגוננה: "אבל אמא, רק שלשום הייתי איתך..."  הזקנה  התפרצה לדבריה בחמת זעם:

"את משקרת, אולי שבועיים לא ראיתי אותך, לא איכפת לך ממני..."

    ניסתה לבלוע את הפקק בגרונה. "אמא, את שכחת, שלשום הייתי איתך כל הבוקר בבית החולים, נסענו לבדיקות...", אך הקשישה בשלה: 
"את שקרנית, את לא באת לפה המון זמן, תשאלי פה את כולם!"  עשרות זוגות עיניים מאשימות דקרו אותה מכל עבר.

    נמלטה לחצר, הדמעות כבר חנקו בגרונה. התיישבה שוב על הספסל. דינה יצאה אחריה והתיישבה לצידה. "את יודעת מה הבעיה שלך?" קולה היה רך והיד שהניחה על שלה אוהדת, "את עוד לוקחת אותה ברצינות, את שוכחת שאישיותה השתנתה, שהיא לא אותה אמא שהייתה פעם, השיטיון משנה את האישיות של האדם ללא היכר..."

    

   מה תאמר לדינה?

   

   "לאמא מותר להגיד הכול, לאמא לא אומרים דברים רעים!" 

   בילדותה לא הסתפקה רק בלהגיד. יש בסטירות לחי הרבה מעבר לכאב. במשך הזמן פיתחה מיומנות לברוח לפני שהסטירה נחתה ולהסתגר באמבטיה, להדוף את הדלת בכל כוחותיה ולקוות שתצליח להתחמק מ"המנה" הצפויה. את הסטירה האחרונה חטפה ערב גיוסה לצה"ל, בליל הקומזיץ של הכיתה בסיום י"ב, כאשר חזרה הביתה בשעות הקטנות של הלילה ביחד עם בני כיתתה.

   "אבל אמא, איך יכולתי לחזור מוקדם יותר לבד בחושך? כולם נשארו, גם המחנכת..."  

   "את חוזרת מתי שאני אומרת לך לחזור!"  והסטירה בערה על לחיה.

   בהמשך ההצלפות הפכו מילוליות בלבד, אך כאבו לא פחות.

    "ילדיך לא יודעים מה זה אוכל, לא רגילים לאכול אצלך!"

    "אבל אמא, שניצל ופירה הם אוכלים לצהריים, לא בערב. בערב הם אוכלים דברים אחרים. וחוץ מזה, הם זללו את הממתקים שהבאת להם ולא רעבים כבר..."

    "לפחות אכלו משהו המסכנים, גם שוקולד זה אוכל."

 

   תמיד אמא צודקת. לא אחת הרהרה שהייתה יכולה לסלוח על הכול, למחוק את משקעי העבר, אם פעם אחת, לפחות פעם אחת, הייתה שומעת את המילים  "אני מצטערת" יוצאות מפיה.

אך אמא המשיכה להיות תמיד הצודקת.

   ההחלטה על בית אבות נפלה לאחר האירוע המוחי. לפני כן הייתה הנפילה, כאשר שברה את האגן והיד והטיפול בה, לאחר האשפוז בבית חולים והשיקום, נפל עליה בלעדית. ישבה איתה שעות ארוכות ושמעה את טענותיה ומענותיה הבלתי פוסקים, וכל שרצתה באותו רגע היה פלסטר רחב דיו שתוכל לכסות בו את פיה, לבל תשמע אותה יותר.

   ואז בא גם האירוע המוחי. קיוותה שמעכשיו משהו ישתנה, הזקנה תהפוך לילדותית ותתרכך וסוף סוף תוכל לטפל בה ברוך ובחמלה, ולא רק מתוך הרגשת חובה מאוסה. אך התבדתה. העניינים הקצינו, ההצלפות גברו והדרישות הפכו חסרות הגיון לחלוטין.

 

    מה תאמר לדינה? שהיא ממשיכה להרגיש אותה ילדה נזופה של פעם? שעדיין כואב באותה המידה?

 

   הקשישים החלו למלא את החצר, ארוחת הצהריים הסתיימה. ראתה אותה יוצאת מפתח הדלת, אוחזת בהליכון, פניה חמורי סבר. נגשה אליה, הובילה אותה לספסל והתיישבו.

  "האוכל נהיה ממש גרוע, לכל מה שאני אוכלת יש אותו טעם, הטבחית הזו לא שווה כלום!"

   אנחת רווחה. אחר-כך תבואנה הטענות על אם הבית שלא אוהבת אותה ועל השותפה לחדר שאמרה לה כך וכך. עד לפעם הבאה, האש הוסטה ממנה.

 

  

 

תגובות