פוסטים

טיוטא - סיכום הערב עם סביון ליברכט 23.02.10

להלן הסיכום שלי מהערב.
מקווה שתפיקו תועלת, אהל יש לי בקשה: אנא, תנו לי הערות, מה חסר ומה צריך לתקן או לכתוב בצורה יותר מדוייקת. מאד אשמח להערות כאלו.
 

מפגש עם סביון ליברכט – "לגעת במילים" 23/02/2010

 

יש אומרים: "כל החיים אנו כותבים סיפור אחד בלבד" האומנם? ומה הסיפור שלך, סביון ליברכט?

אמנם אני לא כתבתי "רק" סיפור אחד, אולם אני בהחלט חושבת שייתכן שאדם יכתוב כל חייו סיפור אחד בלבד, קצר. וזה מצוין.

הסיפור, עצם הסיפור וליבתו, הוא הסוד שמתפענח תוך כדי הסיפור.

תהליך היצירה הוא תהליך "מופלא", חמקמק, ולכל סיפור יש את הדינאמיקה שלו, מתי הוא נעצר, והיכן הוא "רץ".

לכל סופר, ישנה נקודת מוצא של הסיפור. ישנם סופרים המתחילים בתיאור הנוף, האווירה, אחרים פותחים בדיאלוג. אצלי סיפור מתחיל מדמות.

כל סופר בוחר לו את המרחק בינו לבין הסיפור. חיים באר, לדוגמא, כותב נפלא כשהוא מספר על בנושאים הקרובים אליו, על ירושלים של פעם, עם הריחות, הצבעים והאנשים. אני, אישית, צריכה מרחק מהדמויות שלי. לכן אני כותבת על רפתנית, על חקלאים, ועל נושאים רחוקים ממני. מוגן שבכל דמות יש משהו מן הסופר. במהלך הסיפור אני מצליחה "להתקרב" אל הדמות, ולמצוא את המשותף לשנינו.

יש להקפיד שהעובדות הכתובות בספר יהיו מדויקות. לדוגמא, מפריע לי מאד שבסיום אחד בסיפורים שלי, הגיבורה צוללת בים, ודגי שפמנון מקיפים אותה מכל עבר. ושפמנונים חיים רק במים מתוקים, אמר לי מגדל דגים ממעגן מיכאל, רק לאחר  שהספר ירד לדפוס.

* שאלה:  איך נדע הסיפור מוכן? גמור? יש תשובה של צ'כוב: "כשה"מה" וה"איך" נפגשים", אולם מה התשובה שלך?

·        כשאתה מתחיל לקלקל בשינויים שלך

·        כשאתה יכול לשנות ולשנות, אולם זה לא משנה כלום במשמעות.

יש לשמור בזהירות על הקו הדק שבין "ברור מדי" לבין "סתום מדי". סוף פתוח מדי, הוא לדעתי, קצת "התחמקות" של הסופר מלהביע את אמירתו.

·        מה צריך אדם כדי להיות סופר?

1: שליטה בשפה. ידיעת המשקל הסגולי של כל מילה, ואיך המשקל מתחלק בכפוף למילה שמציבים לידה.

2: אמפטיה לכל דמות ודמות שבסיפור. גם לדמויות ה"רעות" ביותר יש לב, מניעים וצרכים.

צריך להיכנס לתוך ליבה של הדמות ו"לחשוב" כמוה. לדוגמה: בעיניה של הרפתנית בסיפור ???, הילד הכושי "מדלג כעגל", וזהו תיאור של חיבה בעיני הרפתנית, למרות שאנחנו לא היינו מבטאים חיבה בצורה כזו, אם היה מדובר בנו.

3: שתי הנקודות הראשונות הן ניתנות לשליטה וללמידה, אבל זו עולה על כולנה: הצורך לכתוב. אם גם בימים שהלב מרוקן, הדמיון יבש, ושום מילה לא נכתבת מאיליה, אם תצליח לצלוח א \ת הימים האלו מול הדף, ועדיין להמשיך ולכתוב ולכתוב ולכתוב, אז תוכל/י לכתוב באמת.

·        סופר חי במערכת כפולת ממדים. החיים והסיפור. לפעמים הסיפור דורש את שלו, ואז יש צורך לבטל פגישות, לדגל על מטלות, ולדחות את החיים על מנת לתת לסיפור את הזמן שהוא צריך.

·        הדמויות מקבלות חיים ועומק משלהן במהלך הסיפור. אני לא יוצרת "דמות עגולה" או כל צורה אחרת. הדמות יוצרת את העיגול שלה, ואת העמקים שלה תוך כדי התפתחות הסיפור.

·        תהליך הכתיבה הוא תהליך "דמוי חיים". בכל החלטה ובחירה בכיוון אחד, יש ויתור על אין ספור אפשרויות אחרות. בדיוק כמו בחיים – האינטואיציה צריכה להחליט עבורנו באיזה כיוון ללכת.

·        ואם הסיפור "נתקע"? לפעמים סיפור יושב במגירה מספר חדשים, יוצא , מתעדכן (או לא) ונכנס שנית ל"הפשרה", לעיתים הסיפור מגיע למבוי סתום, ואז אין ברירה אלא לנקוט באחת משתי הדרכים

o       לנסות לאתר היכן "סטה" הסיפור מהכביש, ונטה לדרך העפר המובילה ל"שום מקום", להחזיר את הסיפור למקום הסטייה, ולהמשיך בכיוון אחר (..אינטואיציה כבר אמרנו?) הבעיה היא שקשה לאתר את נקודת הירידה מהכביש.

o       לגנוז את הסיפור. אמנם גם סיפור שנגזר עליו גורלו להיקבר בתחתיות המגירה, יעלה בזמן כלשהו מן האוב, ויקרין או יקריב מעט מעצמו לטובת סיפור חדש.

·        דוגמא מצוינת להליכה בנתיב האינטואיציה, הוא אוסף הסיפורים "מקום טוב ללילה" שבעה סיפורים קצרים, כל אחד מהם מתרחש, ויכול להתרחש, רק במקום מסוים. כשכתבתי את שני הסיפורים הראשונים, כלל לא הייתה לי מודעות שאני כותבת על מקומות. אולם בסיפור "מינכן" כבר הייתה לי מודעות שלמה, מה ומי היא מינכן שלי

§        במינכן צמח היטלר.

§        במינכן היה העימות הראשון (מחוץ למדינת ישראל) בין פלסטינאים ליהודים – הטבח באולימפיאדה.

§        מינכן, היא עיר הולדתי.

·        מחזות: כתבתי כעשרים מחזות. הראיתי אותם לציפי פינס. ציפי זרקה מחזה אחר מחזה לפח, ואמרה לי: "תמשיכי".

o       כתיבת מחזות שונה מאד מכתיבת ספר.

§        במחזה הכללים הרבה יותר נוקשים. לסיפור אין כללים נוקשים, אלא לכל סיפור כללים משלו, אותם הוא בונה בתחילת הסיפור, והורס אותם בסופו.

§        כל שינוי במחזה, אפילו שינוי טכני, מצריך עדכון רוויזיה של כל המחזה. לכן אני מתייחסת לסיפור כאל ה"סינופסיס" שלי, ומתחילה ממנו לבנות את המחזה.

§        במחזה, אי אפשר לתאר דמות, ואין אפשרות להסביר רגשות. צריך להציג אותם. לכן, קורה שדמות שהייתה שולית לגמרי בסיפור, מקבלת נפח חסר פרופורציה כשהיא מומחזת.

§        מסיפור לסיפור יותר קשה לכתוב. הסופר הוציא והשקיע את מירב היצירתיות, את הרעיונות הפוריים שלו, בספר הקודם. כעת קשה לחדש. ממחזה למחזה – יותר קל לכתוב. הכללים יותר ברורים, השפה הנדרשת למחזה יוצאת בקלות מתחת לעט. את המחזה הראשון שלי כתבתי עשר פעמים מחדש. היום לא אתחיל בכתיבה לפני שברורה לי הסצנה האחרונה במחזה.

§        בכתיבת מחזה, ישנם המון שותפים. תפאורה, במאים, שחקנים, לכולם יש חלק בתהליך היצירה. הסופר הוא בודד לתמיד.

§        במחזה, היוצר רואה את הקהל בזמן שהם נפגשים עם היצירה. רק פעם אחת ישבתי בטיסה ליד אדם שקרא ספר שלי, ויכולתי להבחין מתי צחק, מתי עמדה לו דמעה, אילו קטעים הוא דפדף במהירות ואילו קרא פעמיים. אלו חוויות שאינן מצויות אצל הסופרים, ואילו המחזאים חווים אותם יום יום. לטוב ולרע.

·        השואה: לכתוב על השואה לא היה עניין של החלטה, אלא תוצאה טבעית. בעניין השואה אני חייבת להגיד שאני מרגישה פרדוקס. ככל שאני יודעת יותר, כך אני מבינה פחות "איך" או "למה".

o       אם הכתיבה היא ניסיון להתמודד עם שאלות החיים שלנו, הרי שתמיד אמשיך לכתוב על השואה.

·        נשיות: מעולם לא שמעתי ששאלו את א.ב. יהושע מדוע הוא כותב בעיקר על גברים. זה ברור ומובן לכל. כך גם אני.

o       לדעתי, סופר גבר ממצה את הצדדים היותר "נשיים" שלו בספריו. עדינות, חולשה וכו', ואילו נשים מביעות את הצדדים ה"גבריים" שלהם. אני לדוגמא, כוחנית, על גבול האלימות בסיפורים, דבר שהוא ממש  רחוק מהאישיות שלי.

·        מי שכותב טוב, הם אנשי הצבעים והגוונים. אנשים של שחור לבן, לא כותבים סיפורת טובה. אולי מחזות כן.

תגובות