סיפורים

אבא הוריד ראש / סיפור-טיזר מהפרק "אצל הרופאה" עמ98

׳¢׳˜׳™׳₪׳” ׳׳—׳•׳¨׳™׳× 14 ׳›׳™׳×׳•׳‘׳™׳ ׳—׳×׳•׳›׳™׳.jpg

שעת בוקר מוקדמת. תחת עץ פיקוס ענקי, ברחוב לבנדה בתל אביב, בחצר האחורית והמוזנחת של בית הדפוס, אני יושב, ממתין ומאזין לקול השקשוק הנעים של מכונות הדפוס, אשר מסיימות את עבודות ההדפסה של הספר שלי, "אבא הוריד ראש".

מאזין גם למחשבות העולות בראש:

"אוקי, אז כתבתי ספר. כמעט 400 עמודים, כריכה יפה, סיפורים יפים, אלף עותקים, דברים אמיתיים, באמת אחלה מתנה לקראת יומולדת חמישים שלי  ועכשיו מה? מה עושים עכשיו?"

הרי אני לא בדיוק האדם שהולך לחזר על הפתחים וזאת בדיוק  מה שגורמות להרגיש, ההוצאות הגדולות והמונופוליסטיות של שוק הספרים בישראל!

ובכלל איזה סוג של ספר יצא לי ?

 

מי מחליט אם הוא טוב או לא טוב, שווה או לא שווה ?

הרי הוא יכול להיות ספר מעולה גם בעינכם, אך אם לא תחזה בו עינכם, משמע לא יגיע לידכם, האם הוא עדיין נחשב לספר טוב?

ומצד שני, הרי גם אם הוא ספר בינוני ויושקעו בו אלפי שקלים במסעות של פרסום ויחצנות, ברור שיהפוך לספר מפורסם, אך האם זה מה שיעשה אותו גם לספר טוב בעינכם?

 

יש הימור מסוים ומאתגר, בניסיון לעקוף את הממסד הספרותי ולכן אני רואה בכל ספר אשר יופץ כאן, כשגריר אמת להפצה של הספר בהתאם לערכם של תכניו.

ומכאן הרעיון העומד מאחרי המבצע הבא :

(אך לפני כן קטע טיזר מהספר )

 

טיזר  / מתוך הספר

"אבא הוריד ראש"  / מתוך הפרק : "תוצאות הבדיקות" עמוד – 98


אני מהסס, חושב לשנייה אם כדאי לי בכלל לשתף אותה. פתאום היא נראית לי צעירה מדי לפרשיות מסעירות כאלה, של ניסיונות לפיגוע טרור על ידי הרעלה המונית.

ואם כן, אז איך אני מציג בפניה נושא כזה רציני והרה גורל, שכל כל כך הרבה תלוי בו, אחרי כל ה'טיזינג' הזה שעשינו שנינו סביב התליון שלה.

בעדינות מהוססת ובנימה אישית אני פונה אליה, "דוקטור, אני יכול לדבר אתך?"

היא מרימה את עינה מהמסמכים ונועצת בי מבט.

"אני רוצה לשתף אותך במשהו רציני." היא שותקת, אך סקרנותה גלויה. אני ממשיך בטון דרמתי של קריין חדשות, "יש לי תחושה שהגוף שלי מורעל באופן אטי." שתיקה.

"כלומר, אני חושב שמישהו מרעיל אותי."

הרופאה מרותקת ואני ממשיך, "בעצם, דוקטור, האמת היא שאני לא חושב, אני בוודאות יודע שמישהו מרעיל אותי באופן עקבי ובחשאיות."

השתיקה משתררת בחדר. אני עוצר ומביט בה בדריכות, מנסה להבין איך מעכלות אוזניה את המילים הקשות שאני מנחית עליה. היא נעה על כסאה בחוסר נוחות המשדר מתח מסוים לחלל החדר. הייתי משוכנע שהמתח הזה לטובתי, כלומר משרת את מטרתי, אולם אז היא הפתיעה אותי בשאלה:

"האם אתה גם שומע מדי פעם קולות?"

אופס... לזה לא ציפיתי כלל. לאן לקחה את זה הצעירה הזאת. מה, אין לה עיניים לראות עם מי היא מדברת?

בשלב הזה כבר ברח לי החשק לשתף אותה, אולם אני מבין שכבר אין לי ברירה. אני חייב לספר לה את הכל כאן ועכשיו, אחרת אני יוצא מאצלה עם דיאגנוזה של חשד לסכיזופרניה.

 

אני משגר לעברה חיוך שמשדר אכזבה גלויה ואומר, או-קיי, דוקטור, אספר לך את הכול ובתנאי שבכל מקרה זה נשאר רק בינינו."

"בוודאי," היא עונה, "הלוא אני מחויבת לשמור סוד. זה חיסיון רפואי."

"אוקי," אני משיב לך כאילו מתרצה, אם כי אני לא מאמין כלל לתשובה הקפואה שדקלמה לי, כמו מתוך ספר רפואה. אך, כאמור, כבר אין לי ברירה.

 

"תשמעי, דוקטור, העניין הוא כזה. כבר תשע שנים שאני מעשן גראס, ובתקופה האחרונה, ליתר דיוק, בחודשיים האחרונים, אני מעשן רק חשיש, כי אי אפשר להשיג גראס."

אני מפסיק ומנסה לחקור את הבעות פנייה. מנסה להבין אם גם היא 'משתמשת', אם היא בעד או נגד, לראות את הרושם שעושים עליה הדברים שאני אומר.

לשמחתי אני מבחין שהיא כבר אינה חוששת שאני סכיזופרן. המתח פג והיא שוב מחייכת משועשעת, מגלה עניין ושואלת, "כן, אז...?! "

"אז אני מרגיש שיש בו משהו, בחשיש, משהו שמרעיל אותי"

"אז מה?"

"מה, אז מה?" אני עונה לה בהתרסה.

"אז למה אתה מעשן חשיש?"

"אה, כבר אמרתי לך למה. כי אין להשיג גראס, בכל השוק אין גראס, יש רק חשיש!"

כאן אני בודק את האינטליגנציה שלה. מנסה לראות אם היא תבחין בכוחות עצמה כמה אבסורד יש בעובדה שאין להשיג גראס בכל רחבי המדינה. אבל אני לא מבחין בשום שמץ של אינטליגנציה מצדה. כל מה שאני רואה זה שהיא ממש מתאמצת לרסן את החיוך שלה, שמא יצא משליטתה ויהפוך לצחוק מתפרץ. היא מניחה את אצבעותיה על המקלדת ומתחילה לתקתק אותיות ותווים בקצב מהיר ותוך כדי כך אומרת לי, "אז אל תעשן."

"מה אל תעשן, אבל אני כבר כן מעשן!"

היא מנידה ומותחת מעלה את הגבות שמעל לעיניה היפות, בתנועה של 'מה לעשות?' החיוך הרחב לא מש משפתיה ואצבעותיה לא מפסיקות להתרוצץ על פני המקלדת.

"דוקטור, מה את רושמת? את לא רושמת שאני מעשן חשיש, נכון?!"

והיא עונה, "אין לי ברירה, אני מחויבת לרשום את זה."

"ומה עם החיסיון הרפואי שדיברנו עליו?!"

"זה לא קשור לחובת הדיווח וזה עדיין חסוי," היא עונה.

"דוקטור, את רופאה! את מחויבת להציל חיי אדם," אני אומר לה תוך הטעמה של תוארה ושל תפקידה,

"באתי אליך לקבל עזרה ואני אומר לך שיש כאן חשד להרעלה!"

"אז מה אתה מצפה ממני לעשות?"

היא באמת שואלת, ואני ממהר לענות, "למשל, שתעזרי לי, הרי את רופאה !"

"איך?" היא שואלת ואני מייד קופץ על ההזדמנות ואומר לה,

"או, עכשיו את מדברת לעניין. תשמעי, האם יש משהו בבדיקות שלי שאינו מספיק ברור ושאולי יכול לרמז על הרעלה?"

"לא," היא עונה, "בבדיקות שלך הכול נראה כשורה."

"תאמיני לי, דוקטור, זה רק נראה ככה וזה גם מכוון מראש שזה יראה ככה. תשמעי, אני די משוכנע שיש איזה סוג של רעל סמוי בתוך החשיש אשר הוחדר בזדון, בידיים עוינות ומתוך כוונה מלאה לפגוע בבריאותי, אם לא למעלה מזה!"

אני שותק. מצפה לתגובתה. השתיקה מתארכת והיא אומרת, "טוב, ואיך אני יכולה לעזור כאן?"

אני טופח באצבעות כף ידי על כיס חולצתי השמאלי ואומר לה, "תשמעי, דוקטור, הבאתי לך חתיכת חשיש קטנה מהחומר החשוד. אני מבקש שתבדקי לי אותה. תשלחי אותה לבדיקת מעבדה ואז נוכל ביחד לראות איזה רעלים היא מכילה!"

 

אחרי שנייה של שתיקה היא פורצת בצחוק רם, קולני, מתגלגל ומדבק. אני נדבק ברצון ושנינו מתפקעים מצחוק. באמת שיש לה גם צחוק מקסים. צחוקנו המתגלגל הצליח גם להתגלגל החוצה אל המסדרון ומישהו....

(המשך בספר כמובן... (

תגובות