שני החלקים הקודמים:
חלק ראשון-
חלק שני-
"טיפני" הוא פנה אליי בקול מעומעם. כשמבטו מושפל. "מה?" הרמתי גבה והרגשתי את הבטן שלי מתהפכת, משהו לא מתנהל כשורה. "טיפני, אני, רוצה שנתבגר". היה לי כבר ברור לאן הוא מוביל אותי,ובכל זאת, שאלתי בחיוך מזלזל "למה כוונתך?"שתיקה. אני שונאת כשהוא שותק, שתיקה היא התפקיד שלי, רק אני זאת שמסוגלת לבטא הכל מבלי להגיד מילה. "טוני, מה העניין? שמעתי. כן שמעתי, טוני היקר יוצא עם נערה חדשה. אתה מאוהב בה הפעם? היא שבתה את ליבך? אתה לא רוצה שאפגע במחוז חפצך?" הוא התיישב באי נוחות על הספה שבטרקלין האחוזה שלי. "כן."הוא ענה.
לא אכפת לי, חשבתי לעצמי. לא, הרי זה היה צפוי, מובן מאליו.מישהו היה חייב לעצור את המערבולת המטורפת שאנחנו סוחפים את עצמנו לתוכה, וזו בטח לא תהיה אני. "טוב טוני, אתה צריך ללכת עכשיו, אני צריכה.. יש לי תוכניות, לא בדיוק עניינך." הוא מתלהט כשאני מתנכרת. הוא משתגע כשאני אדישה. "ולא תיתני לי נשיקת פרידה?" אין רשע מטוני, אני רוצחת, אבל הוא הרשע. התבוננתי בו בזלזול, ונתתי לו נשיקה, שלא יחשוב שאכפת לי,שיצטער על כל דקה.לא הייתי בתוך הנשיקה הזו, למרות שרציתי, התבוננתי בעצמי מבחוץ, זו המהות של שליטה.
"איזו יפייפיה הארוסה של טוני!" טענו חברותיי הטובות כל כך, באולם התאטרון המפואר שבילו בו חברי האצולה. החברה החדשה של טוני ישבה לצד אימו,הן התמקמו כמה שורות לפנינו, לכן יכולתי לראות רק את השערות הבהירות שמעטרות את ראשה. "אני ממש לא מבינה מה העניין סביבה" תהתה חברה אחרת, שניסתה לעודד אותי,כמה ימים לאחר קביעת מועד החתונה, ובעצם רק העלתה בי מחדש את מה שהעדפתי לסלק ממרחב נשימתי. "אין בה שום דבר מיוחד, את יותר יפה."
הלוואי שהיה לי האומץ לגזוז את שערותיי.להשחית את חזותי, להפסיק להקרא "יפה". אני שונאת להיות יפה, אני רוצה להיות מכוערת. אני שונאת את המבט הזה במראה, כשאני לבושה בהדר, ופניי מעוטרות בקפידה, לפני היציאה לנשף, הכל כמו הצגה בלתי נגמרת על חיי. כשנכבים האורות, ונגמר הנשף, אני חוזרת לחדרי המפואר, עצובה.מבט חוזר במראה, אני עדיין יפה, נמרח קצת האיפור, אבל אני עדיין יפה. הלוואי שיכולתי לנפץ את דמותי כמו את זכוכית המראה. האיפור הולך לישון איתי, ההוד והדר, אבל ההצגה נגמרת, ואני בודדה. אני שונאת את ההתבייכנות הזו שלי, בוודאי גם אם הייתי מכוערת הייתי מתלוננת. ובכל זאת, מאיזשהי סיבה, לא לגמרי ברורה, כל פעם שאני שומעת בשורה עצובה, אני משתוקקת לגזוז את שערותיי ולהיות מכוערת, ובודדה.
אני לא חייבת להיות בודדה, אני בוחרת בזה, בודדה בתוך ההמולה. "מה עם הסיסמה הסודית שלנו? את לא רוצה לשתף איתי פעולה?" הוא ביקש לאחוז בידי על מנת לבצע את הסיסמה הסודית. הסיסמה מתנהלת כך: הוא מרים את ידי כאילו על מנת לנשקה, אני נגעלת מהמחווה (זה מבוסס על המציאות, אני פשוט לא מבינה את הצורך של גברים לנשק את היד של האשה), והוא מחייך ומקפל את היד שלי כדי שאתן לעצמי טפיחה על הראש. לאחר מכך אני נושכת את ידו והוא נאלץ לעזוב אותי ומכריז "כמו חתול עצבני" זה התאור שלו אותי. ושנינו מצחקקים כמו ילדים בני חמש שמציקים אחד לשני בחיבה.אה, חיבה. אני כמעט ולא יכולה לבטא את המילה הזו בהקשר לטוני, מה לנו ולחיבה?כל הרגשות כולם חוץ מחיבה. ובכל זאת, נראה שלאחרונה אנחנו מסתדרים כמו הידידם הטובים ביותר. כמו שנהנגנו להציג בפני החברה. ההצגה לפעמים מחלחלת לנשמה. מרוב שהצגנו ידידים ששכחו מכעס, משיכה, אהבה, ואיבה, הפכנו לכאלה. כמעט. לפעמים אני תוהה אם גם הוא מתפוצץ כשהוא כל כך קרוב אלי ולא יכול להגשים את הדחף שמבעבע בו, לגעת שלא רק במסגרת השתטות ידידות. לפעמים הוא מתקרב אליי כל כך, כשהוא מנסה לדגדג אותי ולגרום לי לאבד שליטה, עד שאני כבר לא יודעת אם לכלוא אותו בין רגליי ולהכנע, או לברוח ולדחוף אותו ממני בחוזקה, כמו שאני אמורה.
אמרתי לו שהסיסמה הסודית שלנו מעצבנת אותי. אני רוצה סיסמה חדשה. הוא אמר ש"בשבילך הכל", ופתאום חשתי צורך עז לרצוח אותו, ולא את כל הנערות שרצחתי עד עתה.לחצתי על כתפו על מנת שגופו יתקפל לישיבה על הספה, והוא התקפל, על אף שכוחי לא באמת גבר עליו, הוא נענה לציווי. לבסוף, כשהיה כבר ממש מקופל תחת ידי, הוא אחז ברגליי, והרים אותי, תוך כדי שהוא הופך אותי. כך מצאתי את עצמי לפתע כמו שק על גבו, הפוכה. "אתה יותר חזק ממה שחשבתי". ניסיתי לשבור את השקט של המבוכה. כשאני תלויה על גבו. מעניין מה היה קורה אם ארוסתו תכנס עכשיו לחדר, תהיתי, מה היא הייתה חושבת, על טיפני ואהובה.
הוא לא באמת אוהב אותה. איך זה יכול להיות? ניסיתי להוכיח לעצמי, שמי שאוהב באמת מישהי, לא ימצא את עצמו בסביבה אינטימית עם מישהי אחרת. כי אינטימיות היא אמנם משהו שנוצר כביכול מעצמו, בין שני אנשים, אבל היא נגזרת של בחירה.
"לא יכול להיות שהוא הפסיק לאהוב אותי, פשוט נזכרתי מאחור מידי לנסות להגיד לו את האמת, פחדתי.. אני פוחדת.." ועוד לפני שסיימתי את המשפט, מאדם דה וונדל עצרה אותי "יקירה, טיפני.טוני עומד להנשא בימים הקרובים, הוא אוהב אותה. מה שלעולם לא אמר לך במפורש.עליך לראות את המציאות כפי שהיא. תשמחי בשבילו, זו פעם ראשונה בה מחלתו לא הרגה את הנערה."
הרגתי פרפר. רגשות האשמה שאחזו בי מעולם לא היו חזקים יותר. נשמה תמימה, שקטה, שהתעופפה בקירטוע לידי.
הקירטוע הזה, התחושה שיכולתי ללכוד את מי שבורח כל חייו, השתלטה עליי. מאז שהייתי ילדה רציתי לתפוס פרפרים, הם היו כל כך יפים... וההתחמקות הזו שלהם, גירתה אותי, התקרבתי אליהם בשקט, כשהם נעצרו בנחת מתוח על פרח. וכמעט תפסתי אותם, אך הם תמיד ברחו.
הפרפר הזה היה מכוער, כעסתי וריחמתי עליו בו זמנית. עש לילה אולי, דוחה ואפרפר, מקרטע, אם אהרוג אותו אוכיח שאני רעה. רעה. זו הדרך היחידה שלי להמשיך לשרוד, אם לא להרוג את עצמי אז להרוג את הפרפר. הבודד הזה, המקרטע הזה, שאולי היה יכול להיות יפה, שברח כל חייו. למה הוא מתקרב אלי? ארדוף אותו, אתפוס אותו, ועוד לפני שהבנתי שדרכתי עליו,הוא מת.
המשמעות של מוות. לעולם לא ניכרה בתוכי כל כך. הפרפר לא יתקיים יותר. לעולם לא אוכל להשיב את הגלגל.
"הפרפר שהרגת מסמל את הרגש שלך" הכריז בפני בן דודי המרקיז,בנו של הדוכס, הוא עתיד להיות הדוכס הבא. רציתי לספר לו כמה כבר נתקלתי במוות, חוויתי אותו כחלק מחיי. רציתי להתפרץ בבכי ולשאול אותו "איך זה שהרגתי פרפר???" לא הייתי צריכה לתהות מדוע על הפרפר ריחמתי ולא על כל הנערות. הפרפר הוא חף מפשע, הנערות גנבו את מה ששייך לי. בממלכה הפרטית שלי, מגיע עונש על גניבה.
ככל שעברו הימים הוסח כאבי בעזרת עיסוקים אחרים. ביקשתי להיות שותפה בארגון של הצגות תאטרון ואופרות באזור השליטה של משפחתי.
כמה יפה הכאב הזה... שיכול להתפרץ על הבמה. על הבמה אני מסוגלת לבכות. כמעט ורק על הבמה. הרגשות שלי כמו מוצאים לגיטמציה להתבטא. ברוב הימים אני סבורה שהכאב שלי לא משכנע מספיק בשביל שאתרגם אותו לבכי. הוא כבר מין כאב עתיק, ללא הצדקה. הגעתי למבוי סתום.
טוני מאוהב, האהבה שלו מתפרסת בחוצות הממלכה. טוני שלי, טוני... אם אברח לרגע, תמיד תחזור לרדוף אותי דמותך, אם לא במציאות, אז בחלום..מה הכוונה ב"להתגבר" על רגש? יש דבר כזה?
האם באמת יש לנו שליטה? הרגש הוא עובדה. הוא לא משתתק תחת הוראות המוח ההגיוני. או באמת נעלם, דרך נבכי הזמן.
"רגשות לא נמחקים, תאודור" דחקתי בבן דודי שניסה לתקן אותי. "ואתה יודע את זה גם. רגשות לא נמחקים, יש רק דברים שמסיחים את דעתנו מהם. כמו זמן, כמו תחביב, כמו רגשות אחרים...". הוא הנהן כמסכים ומסתייג כאחד, "מעניין מה שאת טוענת,מעניין".
זו הפעם הראשונה שהבנתי את זה. עד עתה חשבתי שיש לי שליטה על הכל, שעובדות החיים יתקבלו באופן מעובד במוחי, ואני זו שאשלוט על כל מה שינסה לטפס בתוכי. אבל בעצם, השליטה היא רק חיצונית. זה שלא אמרתי לטוני את מה שאני מרגישה, לא העלים את מה שבתוכי. אלא רק חסם לו את המעבר מחוץ לכלא של פנים גופי.
כנראה שטוני לא אהב אותי מספיק. אחרת איך לעולם לא הביע חרטה על זה שהרס את מה שהתחלנו לבנות לפני שנים? הוא נהג לזרוק לעברי חצאי משפטים, מילים נוקבות, מבטים, נגיעות. אבל מבין ההריסות, הוא לעולם לא ניסה לשקם ולהחיות את מה שנותר. רק לשמר, הוא ביקש. אולי טוני לא יודע לארגן בתוכו רצון, אולי טוני פוחד להפגע... אולי טוני, אולי... אולי...
אולי אני אוכלת את עצמי מבפנים.
בלילה חלמתי חלום כואב. "אמא! הכרזתי בפניה, "תכירי את בן זוגי, טוני. נתחתן בקרוב" אני הושטתי את ידי כדי להציג בפניה אותו בהדר הנדרש. ושם עמד האוויר, במלוא הדרתו, טוני, קיים וגם לא. "יופי!" שיתפה פעולה אמא. ושתינו טשטשנו את הגבול בין מציאות ואשליה.
לכן לעולם לא אשתגע, קבעתי בצהריי היום, לאחר שהעלתי בתוכי את החלום הכואב מאמש. אני תמיד מודעת למצב בו אני נמצאת, גם אם אני כמעט ומתמכרת לאשליה, אני מסוגלת להתבונן מבחוץ, אני בשליטה.
