"לא הספקתי"

לא הספקתי

"חבל, לא הספקתי, " אני אומרת לעצמי.

"לא", אני נוזפת בי , "לא שלא הספקת, לא היה לך האומץ. נשארת בדיוק אותה ילדה בת חמש- עשרה, ביישנית וחסרת ביטחון, כאילו ולא עברו ארבעים שנה".

ארבעה עשורים של שנים חלפו, והפנטזיה במוחי הרימה ראשה מדי פעם וביקשה, "אולי תממשי את האהבה שלך, את חלום נעורייך"?

הכרתי אותו לראשונה בכיתה שלנו בתיכון. קיבצו אותנו מכמה בתי ספר יסודיים. ילדים זרים זה לזה. הוא הגיע מאחת השכונות בקצווי העיר, נער עולה חדש, ארוך כשרוך, אשר מכנסיו תלויים עליו ובלורית שחורה נופלת על מצחו, על פניו היפות. לא הכיר אף אחד, אבל בכישרון נדיר של ילד, הצליח להתברג לתוך החבורות הסגורות ולהתחבב על הילדים והמורים.

בשנת הלימודים הראשונה הושבנו זה לצד זה. בשיעורים היינו מפטפטים וצוחקים. אחר הלימודים היה רוכב על האופניים ואני הלכתי לצידו. היינו מכינים שיעורים ולומדים  יחד לבחינות. היה משתף אותי, כשעיניו נוצצות וחיוכו כובש, על זו שמוצאת חן בעיניו ועל אחרת שכבר מאס. היה מספר לי על מסיבות ליל השבת ועל החברה הסלונית שלו. הייתי ה"חבר הטוב" שלו, בו יכול היה לתת אמון ושיהיה לו אוזן קשבת.

הוא לא חשב, שאני יכולה להתאהב בו.

רק בלילות היתה האהבה שלי הייתה מתממשת. בכל לילה במיטה, לפני שהייתי נירדמת, הייתי מדמיינת שאני  חבוקה בזרועותיו, מתנשקת איתו, והוא מתוודה " אני אוהב אותך". הייתי טווה חלומות כמו כל בת טיפשעשרה.

החלוקה למגמות בתיכון הפרידה בינינו וכך גם אט אט נותק הקשר.

כאשר הייתי שוכבת במיטה לבדי בלילות, הוא המשיך להיות המאהב הדמיוני שלי.

בבקרים, כאשר הייתי חולפת על פניו, הייתי חוששת שסודות הלילה שלי נחשפים, והייתי מסמיקה במבוכה. מעולם לא העזתי לספר לחברותי על האהבה שלי אליו, חוששת  שתרכלנה "מה היא חושבת, שהוא יסתכל עליה".

הוא בגר ויפה יותר. מדי פעם עודכנתי  "את יודעת, הוא חבר של ריקי", או "הוא נפרד מריקי, עכשיו הוא חבר של גליה".

קינאתי, והמתנתי וקיוויתי שיהיה שלי.

מסיבת המחזור בכיתה י"ב הלכה וקרבה. ידעתי שזו ההזדמנות האחרונה שלי לזכות באהבתו,

שכן, לאחריה כל אחד ילך לדרכו.

רציתי להיות הכי נחשקת במסיבת המחזור, שיבחין בי, שירצה אותי.

אמי עמלה לילות כדי לתפור לי  את שמלת החלומות שביקשתי. לבושה בשמלה זו , ראיתי בדמיוני אותו, בסוף המסיבה, ניגש אלי ואומר, "אהבתי אותך כל השנים, אבל התביישתי לומר לך. עכשיו, לפני שנפרדים, האם את רוצה להיות חברה שלי"?

בריקודים במסיבה, רקד, ואני התבוננתי מהצד. עד הדקות האחרונות של המסיבה עוד קיויתי. אחר כך כבר לא. חזרתי הביתה בוכה וידעתי, מעתה לא  יהיה קשר בינינו, אפסה התקוה.

לפגישת המחזור שהייתה כעבור עשר שנים, כל אחד מאיתנו כבר הגיע נשוי עם בן-זוגו.

עוד שנים חלפו. לילה. אני שומרת על ילדי בבית החולים. קשה להירדם בבית חולים לקול בכיים של הילדים. אני יוצאת למסדרון להביא תה לילדי. לא יאומן. שעה שלוש לפנות בוקר ואני פוגשת אותו, מגיח מאחד החדרים. גם הוא שומר על בנו החולה.

אנחנו בגיל הכמעט כפול מזה, שבו נפרדו דרכינו. משוחחים כל אותו הלילה, משלימים כמעט עשרים שנה שלא דיברנו. אני עדיין לא מעיזה לספר על הרגשות שלי אליו, עדיין מתביישת לחשוף אותם.

הוא מספר לי, "אני  נשוי עם שני ילדים. מצליח באקדמיה". טוב לי" הוא מסכם.  כך גם אני. נשואה עם ילדים, וטוב פחות או יותר.

כל השיחה, חיכיתי, כל כך רציתי, לשמוע "את יודעת, בתיכון, אני אהבתי אותך", ורציתי לספר לו "היית נושא חלומותי במשך שנים. אהבתי אותך מאוד ".

מאז אותה פגישה לילית לא שמעתי אודותיו.

הקידמה הגיעה, ישנו "פייסבוק" וישנו "חברה' " ואני ועדיין קיויתי שיחפש אחרי.

אתמול פתחתי את עיתון הבוקר. מודעת אבל הנושאת את שמו צדה את עיני.

התבוננתי שוב ושוב במודעה.  בגרון חנקו הדמעות " למה לא סיפרתי לו כל השנים? חבל, לא הספקתי".