ליל סגריר. השמיים אוננו טיפות גדולות של סיפוק מהזדווגותם של שני עננים שחורים. לא היה מקום להסתתר בו. סככות החנויות ברחוב היו מקופלות וסורגים חסמו את רחבת הפתחים עד לדלת החנות. אני, בחולצה קצרה, שנצמדה ברטיבותה יותר ויותר אל גופי והבליטה את שרירי חזי המתנשפים, קיוויתי למצוא מונית ובינתיים ספגתי עוד ועוד מטחי גשם.
לא חסכתי במילות גידופים כלפי כל העולם. התלוננתי והתרעמתי בעיקר על החזאים. מילותיי נבלעו במשבי הרוח, אשר החלה לצלוף את קרירותה על פניי הנוטפים. תחושות עזות של עלבון הציפו את נשמתי. קודר ורועד ניצבתי מתחת לפגעי הטבע, כאשר מורגל אני להציג את עליונותי. אכזריותו של הטבע הביסה את קשיחותי וחוסר האונים התפלש אל כל איבריי.
כדי להסית את מחשבתי מן התחושה הצורמת הזו, הבטתי באורות שהשתקפו במי השלוליות, אשר נקוו בשיפולי המדרכה. אדום התחלף בכתום וכתום בירוק לסירוגין. מראה מרהיב לכשעצמו, אך עיוותי פניי נשתקפו אף הם בשלוליות. לא יכולתי להביט במראה הנואש הזה של אובדן השליטה על הרגע. אספתי את רגליי מן המקום והתחלתי לפסוע בכבדות. התקדמתי ככל שיכולתי לכיוון היעד – הביתה.
אור מרוחק פגע בגבי. אורות לבנים. הסבתי פניי אחור. קיוויתי שזו מונית, אך הגשם חבט בעוצמה וחסם את יכולתי לראות. עיניי מצמצו ונעצמו. החלטתי להושיט יד, לנסות לעצור את הרכב המתקרב. רעש המים המתנפצים בשלוליות נשמע קרוב מאוד עד שחשתי אותם על מכנסיי. צעקתי. 'בהמה', סיננתי מבין שפתיי שחרקו ברעד וכיסו על נקישות שיניי.
חריקת הרכב נשמעה ואורותיו האחוריים החלו להתקרב אלי. זזתי הצידה ונצמדתי אל סורגי החנות הקרובה, כי לא ממש נעמה לי ההתזה הקודמת על מכנסיי. הרכב נעצר. החלון נפתח עד כדי חריץ דק וקול מסויג, מהוסס משהו, בקע אל החלל, "בוא תיכנס".
התקרבתי בצעדים לא פחות מהוססים מאשר קולו של בעל הרכב והדלת נפתחה לקראתי. הגנבתי מבט חוקר אל הדמות שישבה מאחורי ההגה. גבר גדול ממדים התרווח על המושב. רגליו המפושקות הפגינו שרירים לכודים מתחת לבד המכנסיים הכהים. חולצה בצבע תכלת כיסתה את מבנה גופו העליון, אשר צויר בעיניי כחטוב עד מאוד. העניבה הייתה שמוטה לאורך החולצה במין רישול שכזה ואצבעו תופפה על ההגה בשעה שאמר, "נו, תיכנס. אתה נרטב!"
הודיתי לו והמשכתי לבחון. ידו הושטה אל ידי והחלפנו שמות. האקדח הצמוד לצידו הימני של גופו, הבהיל אותי לרגע, אך ניסיתי להפיג מתחים מיותרים. הוא שאל לאיזו כתובת להסיע אותי ושבר את השתיקה שהשתוללה באוויר, בניגוד לקולות הגשם המקיש בעוצמה על חלונות הרכב. גיליתי את כתובתי והוספתי, "חשבתי שחזרת מפני ששמעת את הקללה שלי..."
"איזו קללה?" התעניין יריב.
"אתה נסעת במהירות והתזת על מכנסיי מי שלולית, אז קיללתי..."
יריב הניח ידו על החלק התחתון של מכנסיי. בדק את הרטיבות ואמר, "אני מתנצל! לא ראיתי אותך בהתחלה, אחרת הייתי עוצר מייד".
"זה בסדר", ניסיתי להרגיע.
"לא, זה לא בסדר. אני חייב..."
"אתה לא חייב כלום, העיקר שחזרת ואספת אותי. וכעת, אם לא איכפת לך, אתה מצמיד לי את המכנס הרטוב לרגל וקר לי".
"סליחה", אמר ומשך את ידו ממכנסיי.
יריב האט בנסיעה, כמו ביקש למשוך זמן שהות משותפת. עיניי חדרו אל קו הרהוריו ומבטו נעלם מפניי, בכל פעם שהרצנתי. הפעם הייתי אני זה שחיפש תירוץ להמשך שהייה במחיצתו ושאלתי, "קודם אמרת שאתה חייב... למה התכוונת?"
"אני חייב לפצות אותך", מלמל.
"איך?" העמקתי את סקרנותי.
"אה... לא אכפת לי שתבוא אלי הביתה ואני אייבש את בגדיך".
חייכתי. הרטיבות של בגדיי הפסיקה להטריד אותי. זרם קריר ונעים מסוג אחר פלש והרטיט את גופי. העברתי מבט חטוף נוסף על כל חלקי גופו והכרזתי, "זכית!"
הוא הגביר את מהירות הנסיעה וכעבור 7 דקות, החנה את הרכב במפלס התחתון של בית בודד. יצאנו מן הרכב והוא כיוון את פסיעותינו אל גרם המדרגות, המובילות אל הסלון.
"אדליק את החימום", אמר ובהה כמו המתין לאישור ממני.
הנהנתי. יריב פסע נרעד אל מתג המזגן. האזיקים התלויים על החלק האחורי של מכנסיו בהקו אל מול אורות החדר. 'הממממ' מלמלתי לעצמי בהנאה. 'הולך להיות שמח...'
הוא חזר לקראתי ונעמד נטול מבטים. אצבעותיו לא מצאו מנוח ודמה למי שמנסה לומר משהו, אך החשש בלם את ההברות בגרונו.
אחזתי בעניבתו ומשכתיו אלי. לסתותיו נעו בקצב מסוחרר על פניו הכהות. לחייו היו חלקות ונקיות מזיפים וצמד שפתיים משורטטות להפליא הזמינו מגע. עיניים שחורות, מלאות ברק. מלאות ריגושים של חששות. נוצצות בהכנעה.
"מי אתה?" שאלתי ועיניי לא נטשו את היופי המרהיב הניצב מולי.
"אני... אני יריב, כמו שאמרתי לך עוד ברכב ואני... חוקר משטרתי".
שאפתי אוויר של מרוצֶה מאוד מהטרף הזה, אשר צץ לי מבין טיפות הגשם והתחלתי לתכנן את המהלך הראשון.
"מה אתה רוצה?" שאלתי בטון צורב.
"אההה... לייבש את בגדיך", אמר והצביע על גופי.
הסרתי את החולצה מעלי. יריב אחז בה והביט על חזי השעיר. כאשר תפס את עצמו בוהה בי, הסמיק וחייך במבוכה. חייכתי אליו להקלה ובקריצה ערמומית הרפיתי מאחיזתי בחולצה הרטובה. הוא המתין גם למכנסיי שהוסרו באיטיות ואני דווקא חשבתי על התחתונים...
הפלאפון שלו, שהיה מונח על קצה המזנון, צלצל. 'חוקר משטרתי', חשבתי לעצמי, 'בוודאי זו שיחה שתזעיק אותו בבהילות לתחנה וכל תכנוניי יֵרדו לטמיון', הרהרתי בתשוקתי. הוא פסע לעבר המזנון ועיניי ליוו את גופו. סרקתי את עמידתו היציבה, אשר התאימה עצמה למהות השיחה. מבטי חלף על גבי המזנון, אשר הכיל חפצי נוי, שנראו יוקרתיים וכמה תמונות ממוסגרות.
התקרבתי אליו בצעדים כמהים למגע. ידעתי שאני פשוט הולך לחבק אותו תוך כדי שיחתו בפלאפון, כדי לבדוק עד כמה אוכל להביך אותו, כאילו האדם שמעבר לקו יחוש בשינוי בטון דיבורו. יריב היה עם גבו אלי. מרפקו נשען על קצה המזנון וידו השנייה אחזה במותנו המפוסלת.
התקרבתי.
הוא שמע את פסיעותיי והסתובב לקראתי. סימן לי באצבעו, שמייד הוא מסיים את השיחה, שלפתע שמתי לב, שאינני מקשיב לה כלל. ידי השיבה לו שייקח את הזמן ועברתי לבחון אל חפצי הנוי.
מקצה המזנון, תמונה ממוסגרת אחת, כמו התחננה שאראה אותה. בדפיקות מואצות פסעתי לשם.
לעבר התמונה.
"זהו, סיימתי", הכריז יריב.
הפניתי אליו חיוך והמשכתי לפסוע בתחתונים הרטובים לעבר התמונה. הוא התקרב אלי בגוף נרגש ויחד עשינו את כל הדרך אל ההיכרות...
"זו תמונה מטקס בו קיבלתי אות הוקרה", לחש באי חשיבות יתרה לנושא. "רק מילאתי את תפקידי, אתה יודע..." אצבעי נגעה בשפתיו להרגיע צניעותו.
"מי אלה איתך בתמונה?" שאלתי סקרן.
"הוריי", הספיק הוא להשיב בטרם אחזתי בתמונה בשתי ידיי.
"חנה וישראל", לחשתי...
יריב הזדקף בבהלה. מבטיו המגומגמים לא מצאו מפלט. "תירגע", הבטחתי לו בשמירת סוד הרגע.
"מנין אתה מכיר אותם", התעניין הוא בדאגה.
הושטתי ידי אליו. הוא היסס וכל גופו רעד בהיסטריה מן התגלית הזו, שאני מכיר את הוריו. "תתקרב אלי... תן לי יד", לחשתי בטון מרגיע. הוא עשה צעד, עדיין מהוסס לכיווני, הושיט יד לחוצה והתחנן לדעת מה אני יודע על הוריו.
אחזתי בידו המהוססת אך הנרגשת והובלתי אותו אל הספה. הוא התיישב ואני נשארתי עומד ובהיתי בתחתונים הרטובים, שעדיין כיסו את תשוקתי. נשאתי אליו מבט מבלי להרים את ראשי ופרצי צחוק תקפו את שנינו. הסרתי את הנגע הרטוב מעלי והתיישבתי לידו. אחזתי שוב בידו ובאצבע יד שנייה ליטפתי את אצבעותיו. הוא העמיק לפיתתו וקיווה שאפתח את פי.
"יריב גרינברג..." אמרתי ושתקתי. שתקתי ובחנתי את המבע המבצבץ מתוך עיניו התמהות. "יריב גרינברג... עד גיל חמש גרנו בשכנות. דלת מול דלת. עד היום שמורה אצלי המתנה שאתה ואמך הבאתם לי ליום ההולדת שלי, שבוע לפני שעברתם דירה".
"זה אתה...??" שאל הוא מופתע.
"אכן..." השבתי בחושים טרופים שגאו ועלו.
הוא שידר רגיעה פתאומית ובחיוך של הגשמה אמר, "שנים אני מדמיין שאני איתך ב..."
"אז... איפה המיטה?" חקרתי.
וחקרנו.
והחקירה נמשכה עד שפסק הגשם, כדי שלא אירטב שוב בבואי לחקירה נוספת.
