סיפורים

הלב המכור

 
הייתי זקוקה לשקום, הציעו לי בתי הבראה שונים
ואני חלמתי על בית הורי
ובחלומי: הורי ממלאים את האמבטיה במים חמימים ואני מוסיפה צמחי מרפא מהגינה
 אחרי התקף הלב הייתי מאד חלשה,דחיתי את ההצעות ובחרתי לנסוע בעקבות החלום הישן.
 עליתי לאוטובוס המאסף, בתחנה האחרונה ברחוב עולי הגרדום בעירי,מול בית מס' 15 שבו יש חצר מוסתרת בשיחים גבוהים ועצים , בתוכה נוצרו פינות שבהם כל הנרקומנים של העיר היו נפגשים ומחליפים חומרים,
הייתי מטושטשת מכל התרופות אך לא יכולתי לוותר עליהם, הרגשתי מכורה.
בגלל מצבי פחדתי מהנסיעה , לא הייתי בטוחה שלא אתמוטט בדרך , כל הגוף כאב לי והרגשתי כמו פצע.
 האוטובוס הגיע, עם הנהג הקבוע רוני, שכל הזמן מקטר ומתאר את גיהנום חייו, למרות שמבין השורות נראה שהוא די מרוצה...בעיקר מתשומת-הלב ( אולי )
...הגענו לתחנה השלישית , אני מנסה לפתוח את החלון אך ידי חלשות, תחושת הדכאון המוכר והחביב עולה בי שוב...
כשמגיעים לתחנה הרביעית , אני נזכרת איך ניסיתי כמעט את כל הטיפולים ששמעתי עליהם,קיויתי שמישהו אחר ירפא אותי , הייתי כל כך מיואשת שיצאתי מהבית רק לטיפולים, ניתקתי קשרים, וכל סיפורי האהבה הפכו לסיפורי מלחמה.
הגענו לתחנה השביעית , מעניין כמה תחנות יש עד בית אימי?! בדרך כלל אני תופסת טרמפ ועוקפת את כל התחנות,אבל עכשיו במאסף, משתדלת לשמור על ארשת שלווה, מרחמת על עצמי ונזכרת איך התפרצתי בהיסטריה, לפני התקפת הלב ,כלפי כל מי שהתקרב אלי וראיתי איך הפחד השריש עצמו לי במפתח הלב ואיך זה הוביל אותי להזדהות עם כל מי שסובל
בתחנה התשיעית אני רוצה לפתוח את החלון אך מוותרת בגלל הכאבים שתקפו אותי במאמץ הקודם.
עוצמת את עיניי ,רוצה לישון,רק לישון,אך הכאב ממשיך והפחד הפחד , אני חוששת - אם מצבי יתדרדר הפעם אין לי יותר סיכוי...כך אמר הרופא ( ואני , מה אני יודעת? כלום , החלפתי רופא)
ברדיו שומעים את השיר 'פאם פאטל' עם קולה העמוק של זמרת התאטרון המקומי,שמנגן לי על חוסר התקווה..
הגענו לתחנה ה-11 והכאב מתגבר, אני שואלת את עצמי למה הבאתי את עצמי למצב הזה? מרגישה שתחושת אשמה מציפה אותי , חודרת לכל תא בגופי והכאב מתעצם ומשתק אותי ומדגיש את חוסר האונים, כבר לא איכפת לי מכלום,
בראש חולפות תמונות של כל מי שפגע בי...
מנסה שוב לפתוח את החלון,אין לי אוויר,הכאב החד הוציא ממני אנחה שהגיעה לאוזנו של זה שישב לידי ומיד הוא נרתם לעזרה, הוא היה מאד סימפטי , הודיתי
לו ושאלתי את עצמי: למה לא יכולת פשוט לפנות אליו ישירות?    
הגענו לתחנה ה-14
אנחנו קרובים לבית, יש עוד תחנה אחת ,
 אני יורדת בתחנה הסופית - הראשונה
וכהרגלי לא פוסחת על בית הדפוס שלידה , אני מכורה לבית הדפוס הזה שבו מדפיסים ספרים מכל הסוגים:ספרי העידן החדש,ספרי שירה, רפואה,מילונים, אגדות,ספרים בדיוניים , ספרי קודש ועוד...
בית הדפוס הזה נמצא בקומת הקרקע בבניין של הורי,בזמנו שיפצו אותו במשך תשעה חודשים והפתיחה היתה בדיוק ביום הולדתי,גדלנו יחד.
היה שם חדר ענק עם כל הספרים ,חוברות ועיתונים שהודפסו בו אי-פעם  ועם הרבה העתקים.
כשנכנסתי שחר בעל בית הדפוס סיפר לי שהחליט להפוך את החדר הזה לאולם ריקודים.
לכן קנה מגרסה גדולה,לגרוס את כל ההעתקים ואת הנייר הגרוס נתן לי ולאמנים אחרים שייצרו פסלים , מסכות, כריות,וכל מיני יצירות אחרות מעיסת הנייר.
לרגע הרגשתי הקלה בכאב אך מיד הוא חזר לעצמו והתחזק ובשתוף פעולה עם העצב
שחר נתן לי את הספר האחרון :'התקדשותו של הכובען'
נפרדנו ועליתי לבית אמא כשאני אומרת לעצמי: זכרי, זו הדרך להחלמה...(אני כל כך עייפה שהחלמה ומלחמה   וחמלה מתערבבים לי ואני מתחילה לחלום)
הכאבים חדרו והקיפו אותי אל מעבר לגופי , כמו קיבלו נפח
אמא ממלאת אמבטיה במים חמימים, בלי הרבה חשק, אני מוסיפה את צמחי המרפא ושוקעת בתוכה...
מרגישה הקלה בכאבים , הרגע הראשון של ההתחברות לעצמי, חושבת לי שבכל התחברות טמון פיצול ההולך ומתרבה ושגם לזה יש גבול בצורה שנקבעה מראש ושאנחנו לא באים כדף חלק,וזה תמיד משהו אחר , כמו להחליף כדורים ושלפעמים לפרוץ גבולות זה סרטן ואני מתחילה לפחד מעצמי..
ברקע אמא עובדת קשה ונאבקת בעצמה, מידי פעם מוסיפה לי מים חמים , חמים מדי וגם אוכל שלא תמיד טעים לי.
נשארתי כמה חודשים בבית אימי, אפילו לחצר לא יצאתי,לפני שבועיים הצצתי החוצה ,פחדתי לצאת, אבל המים כבר התקררו. היום החלטתי: זהו, הגיע הזמן.
  בדרך חזרה הביתה , באוטובוס המאסף עלו המון אנשים וכל אחד שעלה הזכיר לי איזושהי חוויה וראיתי איך הלב שלי הופך למסננת ואיך אני שורדת.
באחת הטחנות עלה החבר שלי שאהבתי יותר מעצמי, ביחד עם חברה טובה שלי וכשירדו הם עקרו לי את הלב וזרקו לכור ההיתוך והמשיכו כל אחד לדרכו...
נשארתי בלי לב ובלי מסננת,(וגם חברים לא משהו) נשארתי רק עם זכרונות של לב (נו,  זה משהו )
הגעתי לביתי במדבר ,וכך הייתי כמה שנים עד שיום אחד קיבלתי טלפון מבית החולים שמצאו לב מתאים ועלי להתייצב מיד לניתוח.
אני עונדת את השרשרת המורכבת מאבני הלאפיס-לזולי,רובי, ספיר וטורקיז
לוקחת נשימה עמוקה , עוצמת עיניים ופוקחת , מסתכלת לכל הכוונים,לראות אולי שכחתי משהו שצריך,מרכיבה את משקפי השמש ויוצאת לדרך כשאני מדמיינת איך עלי להתנהג עכשיו ,את הרופאים החביבים והצלחת הניתוח...
מידי יום טופחת לעצמי על השכם , אוכלת מוס וניל/שוקולד ומתחזקת עם פירות וירקות העונה.
 
 
...ההשתלה נקלטה...
 
 
 
 
 
9.03.2005
© כל הזכויות שמורות
 
 
 
 
 
 
 
 

 

תגובות