סיפורים

בחנות של הלנה


 
רק בחנות הרגישה הלנה שהיא מספיק אמיצה להתחנחן אל גברים זרים. אווירת המקום אותה בנתה בכישרון וזהירות מרובה השרתה עליה ביטחון.
חנות הבגדים שלה הייתה שם דבר בעיר ובביגוד הגברי לא היו לה מתחרים.כל גבר שנכנס היה עבורה חגיגה, והיא דאגה לתת לו הרגשה שהקנייה היא החלק השולי בביקורו בחנות. רובם  ידעו בבירור את שרצו לקנות ובכל אופן האריכו שהותם במקום, והיו בודקים את הסחורה ומתלבטים לפני שהיו עושים החלטה. הלנה ידעה שהם בידיה. היה בה כל מה שקוסם לגברים במפגש לא מחייב שכזה. היה לה גוף טיפה עגלגל, וחזה שבלט בגודל ובמידה הנכונים. וכמובן הפטמות שהלנה דאגה שעין לא תפסח עליהן כבר במבט ראשון. כתפיה היו מעט נפולות אך הדגישו את הצוואר החלק והארוך עליו שכן ראשה שהיה עטור בשיער בהיר וגלי שלפעמים היה פזור, ולפעמים אסוף. לא הייתה גבוהה במיוחד, ולמרות זאת רגליה נראו ארוכות וחטובות. אך מכל אלה, שהיו שובי לב כשלעצמם, היה חיוכה הרחב והפתוח וקולה הצלול והנשי, מפתה במיוחד.
 
הלנה הכירה את סגולותיה המיוחדות והייתה מטפחת אותן. בחרה את בגדיה על בסיס המגלה טפח ומחסה טפחיים, בצבעים שהיו בהם תערובת של עדינות עם חוצפה מתגרה.
 
 הגברים שנכנסו במקרה או שלא במקרה לחנות של הלנה, חשו שהם זקוקים להשקיע הרבה אנרגיה כדי להתרכז בקנייה, הרגישו שהם שבויים בקסמיה של המוכרת הצעירה. הלנה הייתה מלווה אותם, מייעצת להם ומחמיאה על בחירה מוצלחת. היא הייתה מאוהבת בכל גבר שנכנס. מיד הייתה נותנת לו את כל תשומת ליבה, ולא הייתה חוסכת את החיוך הרחב ביותר שלה מאיש. נתנה להם הרגשה שהיא זאת שנפלה ברשתם. מבטיה היו מלטפים ורכים, ונגיעותיה הקלות בזמן מדידת הבגדים, היו מעוררות את הגברים לעצום עיניים ולחלום. 
 
הלנה לא פסחה על איש וכולם היו מקבלים אצלה יחס חם ואוהב. דבר שעורר אצלם רצון עז להרשים אותה ולהתבלט לפניה. וכמובן להיכנס לחנות פעם שנייה, שלישית....
לפעמים הייתה הלנה עייפה. היו ימים שהתחשק לה לסגור את החנות וללכת הביתה, לקחת דף ולכתוב עליו "אני לא פה", ולהדביק אותו על דלת החנות. באותם רגעים היה עולה בה זעם על שבחרה במקצוע כל כך מתיש ועל שהיא מאוהבת בגברים שלה בלי גבול. לפתע הפך מקום עבודתה עבורה למקור של תסכול ואכזבה. הגברים שמילאו את יומה וליבה הם גם שהשאירו אותה ריקה ובודדה.
 
 ברגעי דכדוך שכאלה הייתה הלנה ממלמלת לעצמה חזור ומלמל:  "הלנה את פשוט מדהימה".
 
אנטוניו נכנס לחנות לגמרי במקרה. הכתובת שבידו הייתה של החנות אך כנראה שגויה.
חיפש ע'וד בשם ברנארד שאותו  הלנה לא הכירה.
המבט שהוא נתן בהלנה היה בהחלט רגיל בחנות הזאת. מבט של תדהמה וחוסר אמון במה שרואות עיניו. במאבק בין בהייה לבין הסרת העיניים ממנה מחוסר נעימות, ניצחה הבהייה.
אנטוניו הכיר נשים רבות בחייו אבל אינו זוכר שאחת מהן גרמה לו כמעט להיחנק כמו שעשתה לו המוכרת הזאת. השניות חלפו להן ואנטוניו ידע שאם לא יעזוב  את החנות מיד ימצא עצמו קונה חולצה שלא תכנן לקנות. ההחלטה נתבהרה לו בשניות, הוא יקנה חולצה.
בשעה זאת נחה  החנות את מנוחת הצהרים שלה, שעה שהלנה רגילה לשבת מאחורי השולחן ולקרוא. היא עקבה אחריו וידעה בניסיון שלה כמוכרת שהוא יקנה חולצה ואולי שתים  אם לא שלוש. היא לא צריכה לקדם את המכירה הזאת, הכול יזרום מאליו.
אנטוניו בחר חולצה , מקומטת כזאת, אופנתית.
"יש לך מידה קטנה יותר"  שאל בלחש מקשיב לקולו תוך כדי שהוא פוזל אליה.
הלנה ניגשה אליו והתחילה עוברת על החולצות התלויות על המתלה הגדול.
"יש, יש," אמרה, " רק תן לי לעבור עליהן והכול יהיה בסדר".
שלפה במקצועיות אחת מהחולצות התלויות ," קח" אמרה, "תמדוד
אינך חייב ללכת לתא, אין כאן איש מלבדי,"
"גם את נחשבת למישהי לא?" צחק והוריד בבת אחת את הטריקו מעליו
הלנה וכבר הייתה לידו מסדרת ומותחת את החולצה.
"נו, מה אתה אומר, לך תראה איך היא מתלבשת עליך"
ניתן לומר שאנטוניו היה מרוגש משהו,
לא רק שלא התכוון לקנות חולצה עכשיו יש אחת שמלבישה אותו,
"כן, היא נראית טוב, אין ספק," אמר מעם המראה.
"גם הבד מצוין, אני לא מחזיקה סחורה שמחר תהייה בפח, יש לך חולצה לפחות לשנתיים שלוש."
לא פגשתי אחת כזאת חשב לעצמו,
החיוך שלה והמבט הישיר הזה עושה לי מהפכה בבטן.
"רוצה לבחור עוד אחת או שתסתפק?" שאלה
"הייתי בוחר במשהו נוסף"  אמר והביט אליה, לא האמין שהטיפשות הזאת נפלטה לו מהפה,
הלנה הבינה באחת במה היה בוחר והחזירה לו חיוך מתוק.
"אתה יודע "אמרה, "אם הייתי הולכת עם הבחירות של הלקוחות מזמן כבר לא הייתי עובדת כאן."
"ומה כל כך חשוב לעבוד כאן," שאל
"אני מאוהבת בצבעים, בגזרות שמתחדשות כל יום ובגברים שבאים לקנות,
"זאת הסיבה שלא אוותר על העבודה הזאת."
"את לא חייבת לוותר, את יכולה גם וגם" ענה בחצי גמגום.
" אגב.באיזה עניין אתה צריך את העורך דין?" שאלה
"עסקים, ממש לא משנה"
.
לא ממש עניין אותה העורך דין, שאלה כדי לתת לו אפשרות לזרום, לא להיתקע
שמחה שלא נכנס לעניין העו'ד,
אין לה סבלנות לבעיות שלהם, נהנתה מכל הבא ליד, כולם היו עבורה טובים באותה מידה.
שכחה את כולם בסוף היום כשהייתה יוצאת מהחנות.
כאן הייתה הבמה שלה, פה נתנה להם לטרוף אותה במבטיהם
לפנטז עליה לרגע, עזרה אף  לנבוכים שבהם, רצתה שגם הם ירגישו עוצמה לרגע,
זאת שבאה מידיעה שהם מסוגלים .
לכן חזרו לחנות שלה, לא עבור החולצות כמו הצורך לבחון עצמם שוב לידה.
אף על פי שיצאו תמיד עם חולצה וזוג מכנסיים ומעולם לא איתה.
מהיכן אני סופגת את כל המתיקות הזאת חשבה לעצמה,
אני יודעת שבתוכי אני לא ממש חמודה, שאני יכולה תוך דקות להיות אש ולהבה, כשדה קוצים בקיץ, בלי להשאיר זכר למתיקות המתפרצת הזה, את זה הם אינם יודעים ואולי לא מעוניינים לדעת,
 
"את גם יודעת לחלום"  אמר לפתע אנטוניו והוציא אותה משרעפיה,
"לחלום...," אמרה, "דווקא כן,  דווקא כן."
החולצה הייתה ממש מקסימה  ואנטניו המשיך לנבור בערמה של חולצות לא מקופלות
"אלו שאתה מתבונן בהן ,במבצע, מהשנה שעברה, קניה כדאית" , אמרה הלנה וכבר הייתה לידו מתייחסת לחולצות כאילו שגילתה אותן בזה הרגע.
"כמה זמן את עובדת בחנות הזאת" שואל אנטוניו,
"אני לא רק עובדת, ענתה לו, החנות הזאת שייכת לי."
אנטוניו הסתכל עליה, מנסה להעריך את גילה,
"את נראית צעירה בשביל להיות בעלת חנות" אמר,
"נכון, קיבלתי אותה ירושה מסבתי שמכרה כאן כלי מטבח וכל מיני המצאות של המאה שעברה,"
"אני מבין , בכל אופן זאת חנות מאד יפה ואני שמח שנכנסתי לכאן אפילו שלא ממש התכוונתי להיכנס, אני אקח גם את שתי אלו."
הלנה חייכה.
עכשיו הרהר לעצמו אנטוניו,  זה הזמן להתקדם איתה או לקחת את החולצות ולצאת,
"לקחת את החולצות ולצאת", אמרה הלנה,  "תן אותן אארוז לך."
אנטוניו נדהם, היא פשוט חזרה על המחשבה שלו בקול. הוא לא מאמין.
"זה לא בדיוק מה שאתה חושב "אמרה, "לכול באי החנות שלי יש אותו קו מחשבה ולכן ידעתי מראש מה אתה עומד להגיד והקדמתי אותך".
"ולכולם את עונה את אותה תשובה," שאל במבוכת מה,
"לכולם, אני אוהבת לסיים את העבודה  לחזור הביתה לבדי."
לפעמים , המשיכה את השיחה בתוכה., בלי קול, בלי שישמע, לפעמים היה בא לי לענות אחרת, אבל אני עונה  תמיד את אותה התשובה.,
"אכן כן," המשיכה בקולה הרך, "תמיד",
הלנה מסרה לו את השקית אליה הכניסה את הבגדים,
הושיטה לעברו את הזיפ לחתימה, והכניסה אותו באחת למגירה המתאימה.
אנטוניו יצא מהחנות מבולבל משהו, האישה הזאת היא אישה של כל הגברים כאחד ושל אף אחד מהם בכלל,
הלנה עקבה אחריו דרך הווטרינה הגדולה, אין ספק שאנטוניו היה גבר מרשים.
כנראה שאני נמצאת כאן  כדי למכור ,חשבה, זה תפקידי בחיים, בעצם אין רע בלחזור הביתה לבד,
סבתא שלי עשתה את זה שנים ארוכות.
נכון הלנה שלי ,אמרה לעצמה בקול, אל תדאגי,את ממש מקסימה.
 

תגובות