אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 168 יוצרים
חיפוש
נקבה
בת 47, נשואה ואם לארבעה, כותבת כבר כעשור שירה, סיפורים קצרים וגם.. רומן מגירה שמחכה לראות אומץ ואור. אישה של מילים.
E-Mail:
תאריך כניסה אחרון:
02/12/2010 08:32:09

 
נושא: חיוך!.

 

העלה לדיון:
יקי דסא.
 
 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
מוזה - thebee סיפורים (14/11/2010-13:34) 465 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה
 
אור השמש שבקע מבעד לחלון העיר אותו משנתו הטרופה. כמו בכל לילה בחודשים האחרונים - ישן בבגדיו המוכתמים, על הספה בסטודיו. הוא התיישב לאיטו, מבריש בעייפות מפניו את שיערו הארוך. ידו גיששה אחר קופסת הסיגריות. באנחה הדליק לעצמו סיגריה, מבטו חולף לאיטו על פני החדר.

כמה ציורים מוקדמים שלו תלו על קיר אחד

הוא בחן את יצירות הבוסר שלו, מתגעגע להתלהבות בה צייר אותן. התגעגע למוזה הצעירה שפיעמה בתוכו בימים הרחוקים ההם.

הוא רק בן 28 והרגיש מרוקן. עייף. זקן.

מבטו שייט על פני הרצפה המוכתמת והמלוכלכת, על בדי הציור שהיו זרוקים בפינות שונות בחדר ועליהם שברי ניסיונות החיפוש שלו. חיפוש אחר... מה?! המוזה האבודה... החלומות הורודים שהתכהו בחודשים האחרונים והפכו לעיסה של ייאוש.

הוא התרומם מהספה ופסע אל עבר כן הציור, מביט בקנבס המתוח מולו בציפייה. שפורפרות הצבע שתקו אליו מעל השולחן לצדו, המכחולים ישנים לצדן. הוא בהה בקנבס הלבן דקות ארוכות, לבסוף פנה אל המטבחון בפינת הסטודיו, משך את בקבוק הבירה האחרון מהמקרר וצנח שוב אל הספה.

הסטודיו היה מוזנח ומטונף, אבל לא היה לו אכפת. כל האנרגיה שנשארה בו הופנתה אל לבנוניות הקנבס. הלבנוניות החזירה אליו זוהר חלול. הוא לא ראה בה כלום. לא קו של אופק או עיקול של ירך או קצף גלים.

חלול.

הוא הרגיש את הכעס צף ועולה. בתנועה פתאומית זרק את בקבוק הבירה אל פינת החדר, שארית הנוזל הצהבהב ניתזות אל הקיר. קם על רגליו ובהתקף אמוק החל זורק את השפופרות והמכחולים לכל עבר. כן הציור קרס והמסגרת עם הקנבס המתוח צנחה בחבטה על הרצפה, מעלה ענן אבק. מכחולים חרקו תחת רגליו הרומסות, השפופרות ירקו צבען אל הרצפה.

"איפה זה???" צרח, צונח אל ברכיו, שולח מבט מטורף אל ההרס סביבו. גוש של כאב צרב בבטנו, משכיב אותו על הרצפה מכווץ כעובר. ראשו נח על הרצפה המזוהמת, ידיו מחבקות את ברכיו האסופות אל חזהו.. בעוד קצב נשימתו נרגע, התגנבה שינה אל מתחת לעפעפיו הסגורים.

XXX

חמימות נעימה ליטפה את לחיו.

הוא פקח עיניו אל צללים של ערב, האנדרלמוסיה בסטודיו נבלעת לתוכם לאיטה. עדיין מטושטש מהשינה הכבדה שנפלה עליו, שלח ידו אל לחיו. היא היתה לחה. הוא התיישב מביט באצבעותיו ובצבע המוקה שדבק בהן. הביט מטה אל שפופרת הצבע שנחה על הרצפה.

"מוזר..." חשב. "הצבע אמור היה להתקשות כבר." שלח ידו אל השפופרת, אצבעו בודקת את מרקם הצבע שדלף מפתחה.

הצבע היה טרי לגמרי, מגעו חמים כנגד האצבע. הוא הרגיש עקצוצים קטנים במקום בו נגע הצבע בעורו. התחושה היתה מחשמלת - זרמים של חמימות טיפסו מאצבעו לאורך ידו.

כמעט מבלי משים שלח ידו הפנויה אל הקנבס הממוסגר, מושך אותו אליו. אצבעו בוהקת מצבע מוקה חמים נשלחה אל הלבן, נוגעת כאילו בחשש.. מולו הצטייר לו קימור.. ובעוד אצבעו מורחת את הקימור על הבד ליטוף עדין טייל על כתפו.

נשימתו נעצרה.

שלח אצבעותיו וטבל אותן בצבע המבהיק על הרצפה.. ושוב חזר אל הקנבס. המשיך לנוע עם הקימור, הצבע דבק בבד הלבן, והתחושות גולשות במורד זרועו, מהכתף..

הדקות חלפו ונשימתו כבדה. מתוך אצבעותיו המשוחות בצבע צמחה דמותו, עירומה. בעוד אצבעו גולשת על עיקול האגן, ידו הפנויה החלה לפרום בגדיו מעליו. דקה לאחר מכן עמד עירום מול כן הציור, בוהה בדמות הנבנית מולו.

צייר את חזהו ומליון נשיקות קטנות צמררו עורו מצוואר ועד טבור, מתח את קו ירכו לאט ונשימתו קצרה. הרגיש את גופו מתעורר עם כל מגע בבד הלבן. עם כל משיחת מוקה מתעקלת, וחמימות עורו בקעה מהקנבס, משגרת עונג לאורך גבו.

שלח מבט אל אברו המתוח ואצבעותיו יצרו אותו ממול. מילימטר אחר מילימטר צייר את העונג, גופו רועד תחת מאמץ האיפוק. לא יכול היה יותר. נטש את מרכז גופו, שלח ידו את צבעי החום הכהים.

בדקות הבאות התמקד בצללים שהתכהו על פני גופו המצויר. הגוונים החומים חיממו כריות אצבעותיו, מרעידות גופו עם כל נגיעה.. מבטו נמשך מפעם לפעם אל האיבר המצויר עד חציו..

המשיך ליצור גופו, מתחמק בעקשנות ממרכז אגנו, מעמיק צללים בפינות נסתרות, מריץ נשימתו..

אצבעותיו נטשו לרגע את הקנבס והוא הביט בדמותו המושלמת כמעט. נגיעות הצבעים יצרו תאווה שפרצה אליו מתוך הלובן, מתחננת לשיאה.

טבל ידו בצבע המוקה, שולח אצבע - ונוגע.

לשון של אש פרצה באגנו והוא נאנק. כשליטפה קצה אצבעו את העיקול האחרון של עטרתו המצוירת, הרגיש את ברכיו נמסות תחתיו ובקריאת שחרור צנח אל ברכיו, אברו מרוקן עצמו אל בליל הצבעים שהמתינו לו על הרצפה.
 
חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  ללא תגובות פורקן מרוקן / גלי צבי-ויס 14/11/2010
  ללא תגובות איזה סיפור מדהים! והכתיבה.. מעולה! המשיך ליצור גופו, מתחמק בעקשנות ממרכז אגנו, מעמיק צללים בפינות נסתרות, מריץ נשימתו.. מקסים! / יקיר (יקי) דסא© 14/11/2010
  ללא תגובות אהבתי את הסיפור כתיבה יפה מאוד שאי ברכה ותעשי חיים / ג 14/11/2010
  ללא תגובות בוקר טוב לך דבי וברוכה הבאה לסיפורים! / אילנה קוסטיקה 15/11/2010
  ללא תגובות כתיבה מעולה, רותקתי! התשוקה ליצירה, חוסר האונים של האומן המרוקן / Lidor 15/11/2010
  פתח תגובות תודה לכולם! / thebee 15/11/2010 [ מס' תגובות : 1]
    דבי, נכון, אני צודקת?, / אילנה קוסטיקה 16/11/2010
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית