שירים

יושב בחדרי.
הקירות גובהים בקדרותם.
שמש אפלה מקבצת,
מחדירה, קרני אור כהים,
מבעד לתריסים המוגפים
ומאירה תמונה שעל הקיר
המביטה בעיוורונה,
והצבעים ניתזים בעזות מכחול,
צובעים רקיעים סגולים,
עם העבים הלבנים.

אז בא הלילה ושוב בא היום.

מחזור חיים שלם מתוך האפלה.
אני חי, אני מת, אני מרגיש,
אני חווה, אני יוצר.
פורש ידי אל המשב,
מתרומם ועף
מתוך הקדרות אותה אני זוכר,
כדי להצית בה אש,
מתוך ליבי.