שירים

ג'ימייל

יושב ובוהה במסך. התפריט הראשי פרוש במאונך מימין והפרסומות משמאל,

אולי להפך. אני לא שם לב לכך. העיניים מתמקדות באמצע. שם

המיילים ממתינים בסך לתשומת ליבי, בא לי לפנק, לפנק.  בעצם, האם מייל

זה זכר או נקבה? אולי בכלל זה ילד?


ממתין בשקיקה למייל נכנס. שום דבר לא זז. כבר שעות השורות קפואות,

מסך מונוטוני. מצפה למשהו חדש, שונה, מודגש. כאילו להכעיס! הכול כל כך הרמוני.

למה אני מייחל? לא ברור, לא בטוח. אולי לאחת שתכתוב לי "מאוהבת",

ואולי רק "קראתי את השיר ולא, הוא לא עשה לי את זה...".

 

עיני נעצמות לאט, הראש נוטה ושוקע. מייל חדש נפרש על מרקע התכלת:

"בא, בא אלי הלילה, אני מחכה. הילדים לא בבית, הם מזמן עזבו. אני כה

בודדה וחושך, וקר שם בחוץ. אתה יודע, החיים זה לא קיבוץ".

 

ביפ!!! המסך נכבה. הוא זקוק למנוחה. שולח מייל ועוד אחד ועונה לי אין.

האם אני שקוף כל כך? כה גלוי לעין? ומי בכלל חושב עליך, מי שם עליך זין?

 

המסך דלוק עלי, אש.  אבל אני לא ממש מתרגש.

המקלדת מעיפה בי מבט שטוח. "אנא גע בכפתורי בחום, לטף את משטחי ברוך..."

 

אני נזכר בעט הכדורי עם הצינורית. איך החזקתי בו באצבעותי המיוזעות,

כמה ארוטי. איך הדיו הנוטף מקצהו נמרח על הנייר. כשאוחזים בו חזק

הוא ננעץ בנייר וחורץ בו מחשבות, מלטף אותו בהרהורים ועושה לו ילדים.

תגובות