סיפורים

מאהל לצריף - הבכורה לבית סלאק - מאת רבד

 מאהל לצריף - הבכורה לבית סלאק

בעקבות קווי דמיון מדהימים שמצאתי בין 'סלאח שבתי' של אפרים קישון לבין סיפורים ששמעתי מתושבי המעברה של שנות ה- 50, החלטתי להתחקות אחר קורות משפחתי ודמויות אחרות משוכני  מעברת רעננה, מעברה שהוקמה בכפר נחמן. האזור ברובו, היה נטוע בפרדסים ושדות חקלאים. אווירה פסטורלית ושלווה, מלאת ריחות וטעמים, ושוכני המעברה שלא כמו שוכני מעברות אחרות בישראל, נהנו מהשפע החקלאי שהיה בקרבתם. להוציא השנה הראשונה בהן שכנו העולים באוהל ובמהלכה  קיבלה כל משפחה תלושי מזון, העולים התפרנסו מהעבודה בשדה ובפרדסים.

מעברת כפר נחמן הייתה אחות חורגת למושבה רעננה ולמרות שבסוף תקופת המעברות, שוכני המעברה שוכנו ברעננה, כמעט שלא נתקלתי באזכור לחיים במעברה ואין בנמצא תמונות הממחישות את החיים בה. מהסיפורים ששמעתי בילדותי אודות החיים במעברה דמיינתי כי משפחתי חיה למעשה בעיירה מסיפורי שלום עליכם, ואכן החיים בה היו מרתקים ומשעשעים, שילוב של הומור ועצב.

הבכורה לבית נעים סלאק נולדה בשנת 1948, בעיר בגדד שבעירק.  מקור הכינוי סלאק הוענק לאב המשפחה ופרושו סליק, דמות בפני עצמה שעוד יסופר עליה.

גיבורת סיפורי היא הבכורה לבית סאלק, לננה (סבתא) שלה הוענק השם הלה על שם הסבתא רבא, כמקובל  באותם ימים, אך לגיבורת סיפורנו הוענק שם מבית היוצר של התנועה הציונית הבלתי חוקית שקמה בבגדד ופעלה במחתרת. ה-ננה שניחנה באומץ רב, המרתה את פי בעלה  שחשש להעמיד את חייו וחיי משפחתו בסכנת חיים, הקצתה בביתה הגדול חדר עבור התנועה הציונית המחתרתית. בחדר זה הוקמה כיתת לימוד לשפה העברית. בהכירי את הננה מקרוב, קשה לי להחליט מה הניע אותה להעניק חסות לתנועה הציונית, האם היה זה רצונה להתפאר במאכלים העירקיים הידועים שלה או תקווה שהנה עומדת לקום מדינה עבור היהודים והיא תורמת את תרומה הצנועה להנעת התהליך, תוך סיכון חייה וחיי בני ביתה, אך לא אוכל להתווכח עם העובדה שהחליטה להעניק לנכדתה הבכורה  את השם אמל-תקווה.

משפחת סלאק הגיעה בשנת 1952 היישר מנמל התעופה למעברת רעננה ושוכנה באהל. אב, אם ושלושת הילדים.

בשלב כלשהו החליטה הסוכנות להעביר את תושבי המעברה לצריפונים, אלא שהדבר לא סופר לשוכני המעברה. שכונת הצריפונים תוכננה לקום כקילומטר משכונת האהלים. בין האהלים לבין הקרקע המיועדת חצצו מספר פרדסים, לכן התכונה הגדולה של העלייה לקרקע החדשה, הייתה נסתרת מעיני רוב תושבי שכונת האהלים ואל יתפלא בעיניכם שהיה מי שניצל עובדה זו ובאין מקור פרנסה הפך למעין סוכן עצים או הקים לעצמו נגרייה. העצים החלו להגיע לאזור האהלים ולא עבר שבוע וכל שוכני המעברה צויידו בכסאות שולחנות, לולי תינוקות ולולים אחרים. אולם היה זה עיכוב קטן ואחינו מהסוכנות פרקו שוב ערימות עצים ומינו מפקח/שומר.

כאשר באו אנשי הסוכנות לבשר לחנינה, אם המשפחה, שהצריף שלה מוכן היא לא ידעה את נפשה מרוב שמחה ומיד פתחה את ה"סנדוק" שהובא מעירק והחלה במלאכת אריזת הכלים והאביזרים המתכתיים שניתנו למשפחה ע"י הסוכנות . האב נעדר מהבית לרגל עבודתו ומתוך חשש שהצריף יאוכלס במשפחה אחרת היא קיבלה את ההחלטה שלא להמתין לו ונטלה בידה האחת את שלמה התינוק ובשנייה אחזה בידית ה"סנדוק" ולעזרא שרק למד ללכת, אמרה לאחוז בשמלתה וכך שלושתם הצטרפו לשיירה הרגלית. שאר תכולת האהל נארזה ע"י השכנים והובאה גם היא למקום, כך שחנינה הייתה בטוחה שלא שכחה דבר.

שעת צהריים הגיעה, ילדי הגן נפרדו לשלום מהגננת חנה ואת פניהם קידמו הורים או אחים שהמתינו ליד השער, רק את פניה של תקווה לא קידם אף אחד, סקרנית לדעת מה קרה לאימא חנינה שלא הגיעה עם כרים וסמיר ותוהה גם מדוע כל הילדים והוריהם פנו בדרך החולית ימינה בעוד השביל המוביל לאוהלים הוא משמאל, עמדה רגע מבולבלת ואמרה לעצמה "מוזר !"  ובאומץ של ילד קטן החליטה שהדרך די מוכרת והיא יכולה לצעוד לבדה.

צדקה הילדה תקווה , היא אכן הכירה את הדרך למעברה, הנה מגדל המים, הנה בית הקפה, הנה המכולת של אהרן , עוד כמה צעדים ויתגלו לעיניה האוהלים, אך אויה ! היכן האוהלים, היכן האנשים, היכן אימא ואבא וכרים וסמיר, היכן כולם, מה קורה פה, מה זאת השממה ? היא התיישבה על החול והחלה בוכה. לא ניתן למדוד את הזמן, אך היה זה עבורה כנצח עד שהבחינה בעלם צעיר מתקרב ובא לעברה. תקווה לא הכירה העלם שהתכופף לבחון את פניה, אך נתמלאה בטחון כאשר קבע שהיא הבת של סלאק על פי תווי פניה שדמו מאד לפני האם חנינה.

השניים הגיעו למעברה החדשה/ישנה, הצעיר הצביע לעבר הצריף ואמר "כאן אתם גרים". תקווה ניגשה בחשש כבד לדלת הצריף, אך לא העזה לפותחה, בליבה עדיין כינן החשש כי ננטשה, היא המתינה מספר דקות עד ששמעה קול מוכר אומר בערבית "סמיר ! תזהר ! ". תקווה פתחה את הדלת וצעקה "מאמא !", וכאילו היה הדבר טבעי ומובן מאליו ענתה חנינה  "אהה הביאו אותך?".

הסיפור הנ"ל סופר לי ע"י תקווה ופתר עבורי מספר שאלות שנגעו למערכת היחסים שבין תקווה לאמה חנינה, שהייתה שונה ממערכת היחסים של חנינה עם שאר ילדיה - מערכת יחסים שהתאפיינה בקרבה והזדהות וללא מחיצות. ברור היה שהאירוע נחרט בנפשה של תקווה וניתן היה לראות ריחוק כלשהו בינה לבין האם. אני יכולה להבין במלואה את חווית הנטישה שעברה תקווה כילדה, אך לא אוכל לשפוט את האם חנינה שהייתה נשמה תמימה ורחומה, שהקדישה את כל חייה לגידול תשעת ילדיה על שהגיבה כפי שהגיבה. אסור לנו לשכוח את העת והשעה ואת התינוק והילד שהעסיקו את חנינה באותו יום גורלי לשתיהן.

כרים (נדיב) - שלמה

סמיר (שחרחר) - עזרא

השמות הכפולים ניתנו עוד בעירק, כך נהגה כל הקהילה היהודית בעירק וזאת מחשש פן יבולע להם על היותם יהודים בעת היציאה מהרובע היהודי.

סנדוק – מזוודה – ארגז מתכת.

 

תגובות