נכתב לזכרה של דודתי סלימה, אישה אמיצה, מלאת שמחת חיים ואופטימיות גם כשהחיים עצמם לא חייכו אליה.
ואמרתי לך בדמייך חיי
עול כבד נשא על כתפו משה, בנו הבכור של שלום עליו השלום. מותו הפתאומי של האב הותיר חלל גדול בבית המשפחה, משאיר את מוזלי אלמנה והאחראית הבלעדית לחינוכם ופרנסתם של שמונת הילדים, משה בינהם, עלם צעיר שטרם סיים את לימודי החובה ב"מדרסה". האב שלום, שהותיר אחריו גם מאפיה גדולה בשוק "אליהוד" לא הספיק להכין יורש למקצוע שעבר מזה דורות במשפחה וכעת נדרשה החלטה מהירה של האם מוזלי כיצד לנהוג בענייני הפרנסה.
הסתיימו להם ימי השבעה ומשה נקרא אל חדרה של אימו להתייעצות. משה שהבין את גודל האסון והאחריות הכבדה שנפלה על כתפי אימו, נכנס לחדרה, ניגש למיטתה נשק לראשה ואמר "אני יודע, אני יודע, אני הבכור, מוכן אני לכל אשר תבקשני לעשות, חי ראשי אם אחסיר ממך ומאחיי ואחיותיי דבר, חי ראשי אם לא אעשה אותך אם גאה בבנך הבכור !".
מוזלי שהיתה המומה מדברי בנה הבכור, השיבה "משה אתה עדיין נער צעיר, המשימה גדולה בעבורך, זו עבודת פרך, ומה עם לימודייך במדרסה ?" "לא לכך התכוונתי יה אבני", יש להשכיר את המאפיה ומההכנסה לכלכל את המשפחה, עד שאתה ואחייך תגדלו ותבינו בטג'רה*", "לא משה !, לא ! לא יקום ולא יהיה, נמתין לסיום לימודיך".
משה החל מתהלך בחדר כאחוז תזזית מניע ראשו כאומר לא ! לא ! ובהתלהבות של נער הדבק ברצונו אמר: "אם כך למה קראתני אלייך, אינך סומכת עלי ? ביום הוולדי קבעתם לי את השידוך, אני נחשב כגבר ומיומי הראשון עלי אדמות הנני גבר נשוי, שנה שעברה הנחתי התפילין, חי ראשי וחי התפילין אם לא אעשה אותך גאה בי, תשאלי את דודי סלמן, כל ימי השבע אמר הוא כי הנני הבכור ומעת שאבי הלך לעולמו הנני ראש המשפחה".
אימו שהיתה חלשה מכדי להתווכח נכנעה לרצונו, מפקידה בידו את מפתחות המאפיה. ואכן משה עשה חייל בעבודתו לומד במהרה את רזי המקצוע מהפועלים הנאמנים של אביו ולא החסיר דבר מאימו מאחיו ואחיותיו, נענה לכל בקשותיהם וכך במהרה גם עול החינוך והשידוך שיש למצוא לאחיו ואחיותיו עבר לידיו. ומעת שהחלו אחיותיו לפתח סימני נשיות, החליט משה שהאחיות לא יצאו את פתח הבית ללא ליווי אחד משאר האחים, כבודן של האחיות נשמר באופן קפדני, הן לא הורשו להגיע למאפיה, דברי המאפה נשלחו מידי יום ע"י שליח שנשא חזרה את ארוחת הצהריים שהוכנה למשה.
חלפו השנים ומועד השידוך של האחות סלימה עלה על הפרק. משה החל הולך לשדכנים, נושא ונותן על מחיר השידוך, על המוהר ועל מידותיו הטובות של החתן הנדרש. השדכנים העלו שמות והוא רושמם בספרון, הולך לשוק ומנסה לדלות מידע אודותיהם. וכשהחליט כי עובדיה איבן שאול הצורף הוא האחד, ניגש שמח לאימו ובישר הבשורה. מוזלי שהכירה את מזגה החם ואופייה המרדני של סלימה, החלה חוששת להביא בפני בתה את ההחלטה שנפלה, אמרה למשה "קרא נא לאחותך ונראה מה בפיה, אם רוצה ואם לא". משה פער פיו בתדהמה והשיב "ממתי יש לשאול את הכלה לדעתה?, האין מילתי שווה בעיניה, זוהי החלטתי וחי ראשי אם לא תקבלה". סלימה נקראה לחדר וההחלטה נמסרה לה, עמדה סלימה רגעים אחדים, עושה עצמה חוככת בדעתה ובאומץ רב השיבה "לא !" , "אני אחליט מי יהיה החתן ולמעשה כבר החלטתי – יעקוב הוא חתני".
איך ? וכיצד? ומיהו יעקוב ? בטח תשאלו. הרי לכם התשובה.
זוכרים כי משה אסר על אחיותיו לבקר במאפיה ולהביא ארוחותיו ?, זוכרים כי משה אסר יציאתן ללא ליווי אחד האחים ? ובכן אל תתפלאו כי הגבר הזר היחיד שהורשה להכנס לבית המשפחה הינו יעקוב השליח, הוא, הוא החתן שבחרה סלימה עבור עצמה. סלימה המורדת נתחכמה לאחיה משה וביקשה מאחיה הצעיר ביותר להתלוות אליה לפגישותיה עם יעקוב, משחדת אותו במיני סוכריות וטיולים אטרקטיביים לגילו , והילד שמר את סוד אהבתה והרומן ליבלב ופרח.
נקרא הילד לחדר, אך משה החליט לא לקלקל את נפשו הרכה של בשאלות כגון: עד כמה התקרבו השניים זו לזו, איך והיכן נגע בה יעקוב והאם היה מקרה בו נעלמו מעיניו. הוא פנה אל סלימה ואמר : "יה מות, יה קטל !"**, " החתונה תתקיים בשבוע הבא !". וסלימה השיבה : "קטל אחוי !, קטל !, אני רוצה הרבה דם".
"יה דר יה דר, יה מסלאחה כבירה, יא דר יה דר אלערוסה אמירה" (הצלחה גדולה, הכלה יפה כנסיכה).
קולות הלל ושבח לחתן לכלה ליוו את סלימה עת סגרה אחריה את דלת חדר היחוד שיועד לה ולחתנה יעקוב, האורחים עמדו להתפזר, להקת הזמרות והמתופפות עמדה לסיים שירתה ונתכוננה לאסוף כליה וללכת אישה אל ביתה. היה זה סיומו של ערב מוצלח בו הקהל רקד ושר, השולחנות היו גדושים מכל טוב, מאפים ובקלאוות תוצרת המאפיה של האח הבכור משה, עופות ודגים שהוגשו על מצע אורז אדום עם צימוקים ושקדים, פירות שהושגו במאמץ ובהרבה בקשיש מהסוחרים המוסלמים, יין וערק נשפכו כמים. האורחים ידעו להשביע את רעבונם בחתונת אחותו של משה לכן באו בהמוניהם, יכולתם לראות בני משפחה שהגיעו במיוחד מבגדד לבצרה למרות ההתראה הקצרה, בעלי בתים הגרים בשכנות, אנשים פשוטים שהיו מלקוחותיו של משה ואשר חשו חובה להוקיר תודה למשה הנדיב והנותן בסתר, ולא אגזים אם אומר שכל קהילת בצרה השתתפה בחתונה.
אולם, כל אלה לא חשו במתח שאפף את בני המשפחה דרי הבית. דבר מן הסוד הנורא העלול להתגלות ולהלבין פניהם לא הוצא. האם מוזלי ישבה בוכייה ליד הכלה ולא משה ממנה ואם גם הייתם אתם נוכחים בחתונה זו, בטוחני כי פירשתם את הדמע כדמעות שמחה על כי הבכורה מבין בנותיה זה עתה נישאה.
סלימה הכלה ישובה על כסא הכבוד המורם מעט מהקהל, ראשה נישא בגאווה, עיניה מופנות אל אחיה משה ועל פניה חיוך מתגרה. קולה לא נשמע בהמולה הגדולה עת רכנה לעבר האם ואמרה "לה תחפן אמי, לה תחפן", את עוד תתגאי בי (אל תפחדי אימי, אל תפחדי).
בהלל האחרון קמה הכלה, אחזה בידו של החתן ואמרה "בוא יעקוב, בוא נביא לו את ההוכחה". ההלם אחז בבנות המשפחה ושלא כמקובל הן לא ליוו את הכלה בקריאות הלל עד הכנסה לחדר היחוד. את פני הזוג קידמו פניו של האח משה, עיניו אדומות מחימה פניו נפוחות מזעם כבוש, יד ימינו מהודקת לחליפתו כרוצה לדאוג לחפץ המוסתר בתוכה פן יחליק ויפול.
סלימה הביטה באחיה הבכור וצעקה לעברו "טהורה ! טהורה !" . ומשה עומד ושותק.
הזוג לא התעכב הרבה בחדר היחוד ולאחר זמן קצר יצאה סלימה מפתחו כשהיא אוחזת בבד הלבן מוכתם בדם הבתולין, מניפה הבד למול פני אחיה וצועקת "חיי!" "חיי"!, "טהורה אחותך, טהורה הייתה וטהורה נשארה". משה שחרר אחיזתו מהחליפה מאפשר לסכין הארוכה והחדה ליפול לרגליו.
סלימה אחזה את בידי יעקוב והשניים יצאו מבית המשפחה, צועדים בחשכה אל דירתו הצנועה של יעקוב כשסלימה נשבעת בתוכה כי לא לעולם תשוב לפקוד את בית אמה. אך הזמן עשה את שלו וסערת הנפש שחשה פחתה ובטרם הסתיימה לה שנה מ-ערב נישואיה, שבה לבית אמה כדי לחגוג את ברית המילה של בנה הבכור "חיים" כשהסנדק היושב על כסא אליהו הנביא היה משה אחיה.
*"טג'רה" – עסקים
** או מוות בסם- התאבדות או מוות בסכין
