אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 127 יוצרים
חיפוש
זכר
תאריך לידה: 26/5/1980
"אדם המקדיש את חייו לעפיפונים, אי אפשר שאין בו גרעין של טירוף. אלא שהכול עניין של פירוש. יש המכנים זאת 'גרעין של טירוף' ואחרים מגדירים זאת כ'ניצוץ של קדושה'... אך אם אוהב אתה מישהו או משהו באמת ובתמים, הקדש לו את כל אשר לך ואת כל אשר בך, ולכל השאר הנח..." (רומן גארי)
E-Mail:
קישור לאתר אינטרנט:
תאריך כניסה אחרון:
19/10/2017 12:35:30

נושא: הנפש.

 
העלתה לדיון:
נורית ליברמן.

 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
וילונות - אבי יאיר סיפורים (28/5/2011-15:23) 298 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה

 "...ואולי כדאי שהפעם לא תשתמש במילים מסובכות מדי." אמר לי שוורץ כשנכנסנו בשערי בית הספר התיכון עירוני למד-משהו.

"למה לא? היא מנהלת בית ספר."

"לזה בדיוק התכוונתי."


במזכירות ישבה מזכירה בכירה עם שיער ג'ינג'י עומד. הודענו לה שאנחנו לפגישה עם גברת חיה שוסטר, מנהלת בית הספר, בעניין הוילונות. כשהיא העבירה את ההודעה באינטרקום שמענו את הגברת שוסטר הנכבדה נחרדת: "אוי, כבר שלוש?" והג'ינג'ית ביקשה מאיתנו להמתין עד שהיא תסיים את הפגישה: "אנחנו לא רגילים שאנשים באים בזמן." היא אמרה לכיוון הניירות שעל שולחנה, ואני חושב בשיא הרצינות שזאת היתה ביקורת.


כשחיפשנו מקום לשבת ולהמתין הופיעה מורה אחת להיסטוריה, צעירה ונחמדה, שהציעה לנו לחכות בחדר המורים ולשתות איתם קפה, אך אנחנו בחרנו לחכות מחוץ למשרד המנהלת ולשחק בתלמידים שמחכים לעונש. במערכה של מורים נגד תלמידים העדפנו לנקוט את הצד של התלמידים.


אנחנו תמיד מגיעים בזמן. זה חשוב לנו, למרות שאנחנו בסך הכול שני חבר'ה שמפעילים חברה קטנה לוילונות. זה עקרון של דרכי-עבודה, במסגרת מה שאני ושוורץ נהגנו לכנות "ערכים עסקיים". מה צר, הרהרתי לעצמי בשפה הגבוהה שאני נוקט לעיתים בשיחות עם עצמי, שערכים דומים לא הונהגו במערכת החינוך, אם מותר לי להרשות לעצמי למתוח ביקורת. הלא נכתב כבר ש"גדולה עבודה שמכבדת את בעליה, גדולה מאוד עבודה שנעשית בזמן, וגדולה מהחיים עבודה שנעשית כמו שצריך".

אני זה שכתב את המשפט הזה. זה ניסוח מחודש של משפט ממסכת נדרים. אני כותב כל מיני דברים.


"אתה מותח ביקורת עוד פעם?" שאל אותי שוורץ כשהתיישבנו, קורא את המחשבות שלי כהרגלו.

"אני מותח ביקורת על האיחור. זו המנהלת שהתעקשה להתחיל את העבודה מיד בתחילת החופש, אנחנו הגענו אליה ולא איחרנו, אז ככה מנהלים זמן חינוכי יקר?"

"כשתנהל אתה בית ספר תיכון אז תמתח ביקורת." ענה שוורץ.

"אז לשיטתך אני לעולם לא אמתח ביקורת."

"לשיטתי אתה פשוט תימנע מביקורת בלתי-מוצדקת."

"ומה עושה את הביקורת שלי בלתי מוצדקת, במחילה מכבודך?"

"המחילה ניתנה. משום שאתה לא מנהל בית ספר תיכון, לא צריך להתמודד עם הנורמות הנהוגות והלחצים הבלתי פוסקים..."

"יש שיטענו, כבודו, שהלחצים הנ"ל הינם בגדר מיתוס בלבד, אגדה אורבנית אם תרצה, ואינם מצדיקים הפרה כה בוטה של כללי ההתנהלות החברתית והעסקית."

"מבוסס על?"

"זה בגדר קונצנזוס."

"עליי למשל זה לא מקובל, לכן זה לא בגדר קונצנזוס."

פתאום שמנו לב לשני תלמידים ומורה שעברו שם ובהו בנו כאילו נפלנו מהירח. השתתקנו והחזרנו להם מבטים דומים, הם הסתלקו, ואנחנו צחקנו בשקט בינינו לבין עצמנו.


למהנדס חומרים בוגר הטכניון ולבעל תואר שני בפילוסופיה מנורת'ווסטרן שעובדים בהתקנת וילונות, אין זכות למתוח ביקורת - חוץ מאשר על עצמם, ואחד על השני. וזה היה רק אחד מתוך כמה וכמה חוקים חברתיים, שאצלנו ב'וילונות' לא שמנו עליהם.

זה מה שיפה בוילונות. הם מפרידים.


המתנו כעשרים דקות עד שהדלת של גברת שוסטר נפתחה, ואישה נסערת מאוד יצאה החוצה. "אז אתם מאמינים לה, הא?" היא רשפה ונשפה. "מדינה של מורים אשכנזים נאצים אנטישמים מושחתים. אל תבלבלו לי את המוח עם דברים שלא קשורים, זה בגלל שהבן שלי מרוקאי, זה הכול ושום דבר מעבר!"


אחריה יצא לאיטו מהמשרד ילד כבין שש-עשרה עם מסטיק וגיחוך של אין-שכל. "בוא עידן, ואל תדאג. יהיה בסדר." אמרה אם-כל-המלחמות ועזבה במלכותיות, כשאחריה צועד הנסיך המאושר וכל כולו מנהל דיאלוג עם המסטיק שלו.

הבחנתי במורה להיסטוריה החמודה ההיא, שיצאה מחדר המורים למשמע הצעקות. שאלתי אותה אם לקרוא למאבטח. "לא, זה בסדר. הוא באמת לא כזה נורא."

"אולי, אבל הוא בכל זאת המאבטח."

"התכוונתי שהמצב," היא צחקה, והופתעתי שמישהו פה מספיק אינטליגנטי בשביל להבין את הבדיחות שלי. "כלומר הסיטואציה, זה לא כזה עניין. זה די נפוץ פה."

"נו למה אפשר לצפות, במדינה של מורים אשכנזים אנטישמים." העיר שוורץ.

"אתה מותח ביקורת, נכון שוורץ? כשתהיה אתה הורה מעורער נפשית לחוליגן מתבגר במדינה של מורים אשכ..."

"מר שוורץ? מר קופרמן?" זאת הייתה הג'ינג'ית האצילה מהמזכירות: "אתם יכולים להיכנס עכשיו."

"לנגב את הרגליים?" שאלתי. היא לא הבינה, ובסוף ענתה "לא צריך." אבל החמודה להיסטוריה הבינה, וצחקה שוב.


"שני אלה בהחלט לא נשמעים כמו כל מיני קבלנים אחרים שבאים לפה." שמעתי אותה אומרת למישהו אחר בחדר המורים, לפני שנכנסנו למשרד.


סיכמנו עם הגברת שוסטר את לוח הזמנים של העבודה באופן כללי. "אז להתראות בתחילת השבוע הבא." אמר שוורץ, וקמנו מהכיסאות שלנו.

"אתם יודעים," אמרה השוסטרית "אתם בהחלט לא מתנהגים כמו..."

"כן. כבר אמרו לנו."


במסדרון כמעט נתקלנו במורה אחד, ממושקף קשות, שפניו היו חיוורים כמעט כמו חולצת הפוליאסטר המכופתרת שלו ועייפים באותה מידה. הוא מילמל "סליחה" ומיהר לעקוף אותנו, כשלפתע הבחין בפניו של שוורץ וקפא במקומו כמו נציב מלח. גם שוורץ עצר על עומדו, ובחן את פניו של המורה כמנסה להיזכר במשהו: "רמי?"

המורה לא ענה.

"רמי הרפז?" שאל שוורץ שוב. "זוכר אותי? דב שוורץ. הייתי חניך שלך..."

"בצופים." ענה המורה לבסוף.

"נכון. כיתה ח' נדמה לי. המון זמן."

המורה עדיין נראה כאילו משהו לא בסדר איתו.

"אז אתה מורה?" שאל שוורץ.

"כן, אני... אני מלמד פה... אבל זה ממש מדהים לפגוש אותך ככה פתאום, דב!" המורה הרפז ניסה להתעשת.

"כן, אני פה בשביל עבודה, יש לי חברה לוילונות, אנחנו עומדים להתקין פה בכל הכיתות במהלך החופש. בדיוק עכשיו יצאנו מפגישה אצל המנהלת שלכם."

הרגשתי משהו מאוד מעיק באווירה, והחלטתי להמתין לשוורץ בחוץ. התרחקתי מהם. לפני שעברתי את פינת המסדרון העפתי מבט לאחור, וראיתי את המורה עומד סמוך לפניו של דב ומנסה להסביר משהו. הוא נראה כמתנצל או מצטדק, וחיוורונו בלט לעין אף יותר מקודם, ושוורץ מצידו עשה תנועות ביטול בידיו כאומר 'זה שום דבר'.


הטנדר שלנו עמד בפינת מגרש החנייה, הריק למדי, היות וכבר היתה שעת אחר-צהריים ובית הספר היה כמעט ריק ממורים ותלמידים. נשענתי על מכסה המנוע ובדקתי את הבלקברי. רואה החשבון שלח הודעה לחזור אליו דחוף. כשעמדתי להתקשר הופיע שוורץ ואמר לי "לפני שאנחנו נוסעים תן לי לעבור עוד פעם על החוזה."

"הוספתי בכתב יד את התיקונים שהמנהלת רצתה, לגבי מועד הסיום."

"תן לראות. ואחר כך בוא נעוף מפה לפני שירשמו לנו ג' בהתנהגות."

בזמן ששוורץ עיין בחוזה, המורה רמי הרפז יצא מפתח בית הספר וניגש למכונית טויוטה קטנה ועלומה שעמדה בפינת המגרש. הוא לא הבחין בנו. פתח את תא המטען והוציא ממנו קלסר עב-כרס, ופנה חזרה. אפילו הצעדים שלו היו קטנים ומתנצלים, עד שנבלע בשער בית הספר.

"טוב. בוא נעוף." אמר שוורץ.

"זה היה קטע מוזר, עם המורה הזה." אמרתי כשנכנסנו לטנדר והשתדלתי להיות רגיש.

"כן. מעניין שהוא נהיה מורה, רמי הזה." אמר שוורץ בהרהור. "היה יותר מתאים לו להיות אלוף-משנה או איזה סגן-שר בשלב הזה. אני זוכר אותו בתור מנהיג מלידה כזה. טיפוס של קודקוד."

חשבתי על הצל-של-עצמו הזה, החיוור בחולצתו המכופתרת יתר על המידה. "הוא לא נראה כל כך הוא-הלך-בשדות."

"כן." הסכים שוורץ. "עכשיו כבר לא."

"היה בהלם כשראה אותך."

"טוב, אתה יודע איך זה. עברו שנים."

"על מה הוא התנצל?"

"אתה תתחיל לנסוע היום או שאתה מעדיף שאני אנהג?" השיב שוורץ.

החלטתי לא לחטט. "תנהג אתה, אני צריך לדבר עם הרואה חשבון. אמר לחזור אליו דחוף."

יצאנו מהטנדר כדי להחליף מקומות ואז שוורץ פלט: "סתם, הוא קשר אותי לעץ פעם."

"מה פירוש?"

"הוא וכמה חבר'ה אחרים מהשבט. זה היה במחנה קיץ נדמה לי. מבחן אומץ, או איזשהו עונש על משהו, מי זוכר כבר. נשארתי קשור לעץ כל הלילה והוא אמר שאני צריך לחשוב על הדברים וזה יחשל אותי או משהו בסגנון."

"אהא." אמרתי תוך כדי חיוג.

"הם נורא צחקו."

"ועכשיו הוא רצה להתנצל על זה?"

"הוא אמר שהוא חשב על זה כל השנים וזה הציק לו. נו, לך תבין."

"אנושי מאוד מצידו." אמרתי.

"כן."

שוורץ התניע את הטנדר והתחלנו לנסוע. ממש לפני היציאה הוא עצר פתאום ויצא מהטנדר בחטף.

"שוורץ?" קראתי אחריו. הוא ניגש לארגז של הטנדר, הוציא את ארגז הכלים וחיטט בו עד שמצא את המברג הארוך, ואז הוא צעד בהליכה מהירה והחלטית לטויוטה של של הרפז, ובתנועות זריזות ונחושות תקע את המברג בשני הגלגלים הקדמיים. אחד – שני – תחב את המברג לכיסו והתרחק מהטויוטה המפונצ'רת, באותם צעדים מהירים, אילמים ונחרצים.


בעיני רוחי ראיתי מחנה קיץ של תנועת הצופים, ונער קשור לעץ. את פניו לא ראיתי כי היו שמוטות, לכיוון האדמה. הלילה יכול להימשך שעות רבות, אולי שנים. ובצופים, מלמדים על חבלים ומלמדים איך לקשור. לפעמים לא קל להתיר את הקשר הזה. ואז והעץ נשאר איתך.


"אתה הולך למתוח ביקורת?" שאל שוורץ. עיניו היו נעוצות במראה, ולא אליי.

"לא." אמרתי. והתחלתי לנסוע.

"ואל תשכח לדבר עם רואה-החשבון." אמר שוורץ, ובניין בית הספר התיכון למד-משהו התגמד במראה האחורית עד שנעלם.






חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

  ללא תגובות סיפור נחמד כתוב היטב,,ב / מוטי אשכנזי 28/5/2011
  ללא תגובות זה מה שיפה בוילונות. הם מפרידים / גלי צבי-ויס 28/5/2011
  ללא תגובות וילונות מפרידים בין היום לבין הימים ההם , ילד בצופים . צריך לסלוח , לא להטמיע פגיעות , ילדים עושים כול מיני / 28/5/2011
  ללא תגובות קפצה מילה מתגובתי :וגם מתוך קינאה , .כתיבה נהדרת . / 28/5/2011
  ללא תגובות / דורית לוין 31/5/2011
כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית