החזון האימהי

עמדתי בבקו"ם בקושי רב, רגלי רעדו ללא הפוגה, ידי הזיעו ובחילה נוראה עלתה במעלה גרוני. חשתי שעוד רגע קט ואני בורח מפה. הפחד פיעם בעורקי וקול קטן בתוך ראשי אמר שוב ושוב "ברח אלכס, ברח.."

***

עליתי מרוסיה לארץ בגיל עשר, יחד עם אימי וסבתי הקשישה. בהתחלה גרנו במרכז קליטה באשקלון ולאחר שנתיים שכרנו דירה מעופשת בפרברי פתח תקווה. מי שהשכיר לנו את הדירה היה זקן חרמן והוא הסכים להוריד לנו משכר הדירה רק כי הוא נדלק על אמא שלי. היו לנו שני חדרים זעירים ומקלחון קטן. על הקירות היו טפטים חומים ודהויים והרצפה הייתה מנוקדת בטיפות סיד שסירבו להתנקות. לא אהבתי את הדירה הזו, אך לא הייתה לנו ברירה. אימי עבדה במשק בית ומימנה שכר דירה, בית ספר וגם הוצאות מחייה בסיסיות כך שלא היה מקום לתלונות.

הייתי ילד תוסס ומלא חיים, לכל מקום בו הלכתי מצאתי עם מי לדבר. אימי תמיד הייתה אומרת לי שאני מסוגל לפתח שיחה אפילו עם שקית ניילון.

כשהייתי בן שתים עשרה כבר ידעתי לדבר עברית כאילו זו שפת האם שלי ועזרתי לאימי עם קשיי השפה שלה, הלכנו יחד לבנק, לקופת חולים ולאסיפות הורים ואני הייתי המתורגמן שלה. היא הייתה גאה בי, ובכל הזדמנות לא היססה להגיד ש"הבן שלי חבר- מן" כלומר- חברה'מן.    

***

מגיל קטן היא החדירה בי את האהבה לארץ, אביה לא זכה לעלות לישראל כי בתקופתו המשטר הדיקטטורי ברוסיה לא אפשר לאף תושב לצאת מהארץ, ומעט לפני שנפח את נשמתו ציווה על אימי לעלות יחד עימי ארצה ולממש את החזון הציוני.

במהלך השנים סבתי נפטרה ונותרנו רק אימי ואני בדירה. במשך כל הזמן הזה היא לא נשברה והמשיכה לעבוד במרץ רב, היא סירבה בכל תוקף שאני אעבוד כי כך אפספס את הזכות "להיות ילד."

כשהגיע לי צו גיוס לא הייתה מאושרת ממנה, מאמא. פחד ודאגה כרסמו בי אך היא הייתה נינוחה. היא אישרה לי להיות בקרבי למרות שאני בנה, יחידה.

 "...ואם תישארי לבד, בלעדי מה יהיה איתך?" חזרתי ואמרתי לה שוב ושוב אך היא הייתה לביאה ולא פחדה משום דבר "אני לא אהיה לבד, השכנה שושנה חברה שלי".

היא כל כך תמימה, אמא שלי.

***

הגענו לבקו"ם, אמא ואני. ופתאום בדרך זרקתי לה "הלוואי ואבא היה פה" בתגובה לדברי היא אמרה "אבא שלך דרעק ונבלה, יש לך אותי למה אתה צריך את השיכור ההוא?!"

אמרתי לאמא שלום, חיבקתי את כתפיה הצנומות שוב ושוב, סירבתי לעזוב אותה. היא חשה במצוקתי ודמעות התגלגלו מעינה, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי שאמא בוכה.

השתקתי את הקול השטני שאמר לי לברוח. אם אמות לפחות יהיה למותי מטרה- הארץ שלי. עליתי לאוטובוס ונפנפתי לאמא נפנוף אחרון של פרידה.

הדמעות שעל לחייה בהקו בשקיפותן.