מתחת לאף

כשנולדתי משכתי את השרשרת שאבי קנה לאימי לפני הלידה, שרשרת עם תליון קטן בצורת טיפה. אימי אומרת שלכל אורך ילדותי תמיד רציתי את מה שיש לאחר. הייתי קנאי ורכושני.

רציתי לצאת עם החברה של דודי, החבר הכי טוב שלי עוד מהגן. רציתי את המשחק שאימי קנתה לאחי כי "שלי של ילדים קטנים". רציתי שהחדר הסמוך למרפסת יהיה שלי כי "למה שאחי יקבל אותו?"

רציתי ורציתי וכשקיבלתי אף פעם לא הייתי מרוצה.

היה לי הכל, ההורים שלי השתדלו לא לחסוך ממני, כדי שאפסיק להתלונן. אך כבן למשפחה פולנייה מדורי דורות, ספגתי את זה עוד מבית סבתי עליה השלום. היו לה עשרה נכדים וחמישה נינים והיא לא הייתה מרוצה, "לאסתר, החברה המרוקאית שלי מבית האבות יש שלושים נכדים" חזרה ואמרה, וכל אימת שסיפרה זאת, סבי צקצק בלשונו והסתכל על אימי בתוכחה כמו אומר לה "לא יכולת להביא עוד ילדים? שניים זה לא מספיק".

אבל אימי לא רצתה. היא הייתה אשת קריירה, רופאת ילדים בכירה בבית החולים בלינסון. בשש בבוקר כבר הייתה מחוץ לבית ובחצות חזרה הביתה תשושה, אך כהרגלה מימים ימימה הייתה נכנסת לחדרי ומרפרפת נשיקת לילה טוב על לחיי בעודי יישן.

כל הזמן קינאתי בחבריי שנוגסים מדי יום בהפסקת העשר בכריכי השוקולד- חמאת בוטנים שלהם ואילו אני אוכל בחוסר רצון את כריכי הבריאות שאימי עמלה מדי בוקר להכין לי.

כל הזמן קיטרתי כמו פולנייה בת שמונים. החברים שלי קראו לי "סבתא ינטה הקשישה" אך אני המשכתי עד שלא הייתה להם ברירה והם התרגלו אליי.

חלפו השנים, סיימתי את התיכון, התגייסתי לצבא בתור ג'ובניק "כדי להיות קרוב לבית" אך בתוך תוכי קינאתי בחבריי שהתגייסו לחילות מובחרות, לובשים מדים מגוהצים למשעי, עמידתם זקופה ועיניהם בורקות בגאווה. אני חזרתי יום יום הביתה, ממשיך להתמרמר ולקנאות במה שידי אינה משגת.

"בועז, אתה בן אדם ביקורתי, כלפי עצמך, כלפי ההורים שלך, כלפי הסביבה בה אתה חי" אמרה לי סוזן הפסיכולוגית שלי. "תחשוב על זה, אתה חי בעולם נפלא אך עסוק במה שאין לך. אם תתחיל ללמוד להסתכל מתחת לאף שלך על הדברים שיש לך ולהתבונן בעיניים אחרות מבד"כ זה יגרום לך להיות שלם עם עצמך..."

"אבל אני לא חכם מדי, לא יפה מדי, לא מוכשר במיוחד, לא מסובב ראשים. ממה אני יכול להיות מרוצה?.." שאלתי את סוזן על סף ייאוש. "את זה תגלה בעצמך" אמרה לי ובכך סיימה את הפגישה.

יצאתי מהפגישה נבול במיוחד, ממש על סף בכי. התחלתי לספור את הצעדים שלי והפסקתי. אמא שלי בדיוק צלצלה לנייד. לא עניתי לה, כי מה יכולתי להגיד חוץ מלקטר.

שאפתי את אוויר הלילה הצונן לקרבי, פרשתי את ידי ועצמתי עיניים, נתתי לרוח לשטוף את גופי, לפרוע את שערי, ללטף את פניי.  התיישבתי ליד עץ האורן, זה שטיפסתי עליו כשהייתי ילד ושברתי רגל. נזכרתי איך אמא נכנסה לפאניקה מהצרחות שלי והתקשרה למכבי אש במקום למשטרה. נזכרתי, וחיוך קטן עלה על פניי. זה היה מוזר כי הרבה זמן לא חייכתי.

פרפר קטן הגיח משום מקום התיישב לי על הכתף (ואני תהיתי לעצמי עם זאת לא הסבתא הפולנייה  שלי ז"ל שבאה להשגיח עליי בגלגול של פרפר).

אולי סוזן צדקה במובן מסוים, אני באמת צריך להסתכל מתחת לאף...