סיפורים

נואיה נולדה בלי עיניים.

נואיה נולדה בלי עיניים. סבתא רבקה אמרה שזה בגלל שדוד, בנה, לא גרע את עיניו מנשים יפות, כל זמן הריונה של אישתו, דליה. דליה לא הפסיקה לבכות, גם כשנואיה כבר הבינה דמעות. וכשדליה חשבה על הזכות הזו לדמעות, היא הייתה פורצת בבכי נוסף, עד שנואיה בהימהומי עוורון, הייתה מרגיעה את אמא שלה, כמו שצליל מרגיע חושך. נואיה לא ידעה על עיניה החסרות. היא ידעה קול, ריח ומגע. אך בעוד סבתא רבקה ואמה, נגעו בה כל הזמן, אביה, לא יכל אף להביט בה. נואיה ידעה את ריחו, את קולו. הוא ידע את העובדה שאין לה עיניים.

 

כשהגיעה נואיה לגיל בת מצווה, ניכרה בה חכמה מיוחדת. בהבנה ששמורה לזקנים, ביקשה מאביה לא לערוך מסיבה גדולה. אולי אפילו לא לערוך מסיבה כלל. הוא הביט בה במבט מלוכסן, כמו פוחד לראות את חזית פניה, והיא כמו תמיד, הסיטה אותן ממנו, כי היא ידעה שקולו נרגע, כשהיא מפנה לו את הגב. אולי, הוא אמר, גם אין לנו ממש כסף, הוסיף ונואיה חייכה אל הקיר. היא ידעה שלא כל האבות הם כאלו. היא ידעה שיש רוך בקולם של אבות אל בנותיהן, ומשהו אחר נמהל בתוך אותו מנעד גברי של אבות. גאווה אולי, גאווה נוטעת ביטחון. הם נגעו בבנות שלהן, הם ליטפו וטעמו אחד את המתאר של השני. אבל אבא של נואיה לא יכל.

 

פעם אחת היא שמעה דרך שלושה קירות, את קולו המתייפח של אביה. היא כמעט הריחה את הדמעות. היא ידעה שבכל אחת מהן היה קלף קטן ומגולגל ובו מוטבעים כל חיבוקיו שמעולם לא הגיעו אל גופה הקטן. כמו מגילות סליחה, קבורות עמוק עמוק בתוך ים-אבא-דוד, מתחת למים העמוקים ביותר, בקרקעית. ופעם אחרת היא שמעה את סבתא רבקה חובטת שניצלים במטבח, ונואיה אמרה שהיא לא מוכנה לאכול ציפור מתה, וסבתא כעסה, וחבטה חזק יותר, אבל לא בגללה. בגלל אבא דוד, שהיה וברח אל מי מהנשים הפעם, נואיה תדע כשהוא יחזור. זה הסוד שלה ושל סבתא רבקה. הן מסתירות אותו מאמא דליה, כי היא לא בנויה לסערות הים של אבא.

 

וכשדליה הרתה שוב, והבדיקות היו בסדר, ונואיה נסתחררה רק מעצם המחשבה, היא לא ידעה אם לצחוק חזק או להזיז את הגוף, כמו שאמרו לה שאסור לעשות בחברת אנשים שרואים את התנודות האלימות האלה. רק בבית הספר היא הרשתה לעצמה לצרוח עם הגוף וגם בקול, כשכולם יצאו מהחדר המרופד, בדרכם חזרה לכיתות. וגם אז היא לא הבינה למה הן אלימות, התנועות, הן לא. הן בלתי נראות, זה הכל.

 

כשנואיה הייתה בת ארבע עשרה, דליה ילדה את רועי. ילד עם שתי עיניים, אוזניים אף ופה. שתי רגליים, עשר אצבעות, שתי ידיים עשר אצבעות. שיער ונקודה אדומה בולטת על האגן, מצד שמאל. הוא היה תינוק רך, גדול ויפה, ודוד, כך הרגישה נואיה, נמלא אנחות. בחולפו על פניה, ביטוי קצת מצחיק, הוא שם יד על כתפה. בלי לדעת, היא עשתה את מה שאנשים-רואים עושים, ועיניה החסרות שטפו אותו במבט, שהיא לא ידעה שהיה בה. הוא הרים את רועי וחייך אליו, ורועי בכה כמו כל תינוק, ועקב אחר עיניו של אביו, והאור בחדר היה חזק. דוד יצא לעשן, ודליה אמרה לנואיה, בואי, יפה שלי, קחי את רועי. וכשרועי נח בין ידיה של נואיה, הוא אחז את ידה כל-כך חזק, שנואיה הייתה בטוחה שהוא מרגיש כמה איפוק יש בעמידתה זו.

 

רועי גדל מהר, כדרך תינוקות בריאים, ובהיות נואיה בת שש עשרה, הוא ידע להתרפק על אחותו הגדולה, שאומנם לא היו לה עיניים, אך הייה לה גוף מלא שירה. רק נואיה ידעה להרדים אותו בפחות מעשר דקות, רק נואיה ידעה מה הוא רוצה לאכול, ועל מה הוא בוכה, איפה הוא קיבל מכה, מה הוא רוצה לעשות. ורק נואיה ראתה כמה הוא לא רוצה שדוד ירים אותו, יגע בו, או ידבר אליו. כאילו רועי נוטר לאביו על כל אותו המגע הנמנע מנואיה. ככל שהיה בורח מאביו, היה אביו רודף אותו יותר. ככל שנתפס יותר בחיבוקי דב גמלוניים, למד רועי להתפתל, ולהשתחל מהם ביתר הצלחה. ולאן היה בורח? אל חיק נואיה, שרוב זמנה היה נתון ללימודיה, בחדרה. כשהיו נפגשים שלושתם, היה המגע פורץ, כמו היסוסי גשם אחרי שמיים כבדים, אבל לא הופך לסערה.

 

זמן ריכך את דוד ודליה. סבתא רבקה הזדקנה. המילמולים שלה בזמן הבישולים, הפכו סתומים אפילו באוזניה הרגישות של נואיה, ורועי הפך עקשן. הוא לא ברח יותר מחיבוקי אביו כי הם הוחלפו בטפיחות הוקרה פורמליות בין אב לבנו המוצלח. את חיבוקי הנחמה רועי היה מפיק מנואיה ואמו. את מלאכת ההקשבה נואיה שיכללה לכדי שגרה, ודומה כי אוזניה היו לעיניים הפנימיות של המשפחה. נואיה התקדמה בלימודיה, וכבר סיימה תואר ראשון וכמעט גם תואר שני. וכל אותם הזדקנויות של המבוגרים בחייה, נישמעו לה כעייפות, כלאות בתנועה, כהתמהמהות במתן תשובות. אבל הזיקנה משליכה על מבנה הזמן הפנימי, על קצב ההחלמה, על יכולת ההבנה. כל הרמזים האלה, הטרימו את מסעה של סבתא רבקה אל תוך המוות.

 

בלוויתה של סבתא, נואיה הרגישה את כל האנשים מתחככים בה, הם היו קרובים. פעם ראשונה שכל-כך הרבה ידיים נוגעות בה, כל-כך הרבה ריחות וצלילים. היא כמעט התמוטטה פעמיים מעודף מידע, כמו שקרה לה פעם בלונה פארק, בטיול כיתה ח'. כל הילדים העוורים נקשרו זה לזה, ויצאו לנסות מתקנים בפארק השעשועים, עם המדריכים וההורים המלווים. אמה של נואיה לא באה. באחד ממתקני הסחרחרות, נואיה התחילה לצרוח, ובצעקותיה הדביקה את כל הילדים, והטיול נגמר בבכי גדול ומפח נפש פרטי. נואיה לא סלחה לעצמה על איבוד העשתונות ההוא, אז היא ניסתה להאטם למערבולות הכבדות שהיא חשה בהן בלוויה.

 

כך קרה שכמעט ולא ידעה מי מחבק אותה כל-כך, מי מחזיק בה מצדה השמאלי, ולא נותן לה ליפול ככה סתם. היא חשבה שאולי זה רועי, כי הריח מוכר, אבל רועי לא כבד כל-כך, לא עבה כל-כך, לא גבוה עד כדי כך. ההכרה שהוא מחבק אותה, ענתה להתרגשות שאצרה בתוכה, מיום הולדת רועי. ידה הימנית, הייתה נתונה בידי דליה, כך שלא יכלה לעטוף את המחבק המיוזע, שהניח את ראשו על כתפה הפנויה. מעל הקבר, בעוד העפר נזרק, ומסודר חזרה כאיבריה המתים של סבתא-רבקה-אמא-אדמה, ביטוי מצחיק, נואיה ידעה את אביה הבוכה-מחבק אותה, אל תוך כתפה. דוד חשב על אימו, והריח את ביתו האשה, מקרוב, בפעם הראשונה. צמרמורת של געגוע ופרידה, נמהלה אל תוך הגוף היפה של נואיה, השלם כל-כך, חש.   

 

מי שהסתכל בהם אולי לא ראה את החיבוק הראשון הזה. לא ראה שדליה עייפה, מאוד עייפה. שרועי מסתכל על בנות הכיתה שלו, אפילו שידו נתונה בזו של אימו, למראית עין. מי שהביט לא ראה שנואיה הצליחה לבכות, בעומדה באמצע המשפחה הקטנה, כמו שסבתות אחרות מחזיקות אמונה. כמו שאמונה מחזיקה אהבה, כמו שמגע מחזיק אהבה. ומי שהביט באמת, לא ראה שלנואיה אין עיניים.                          

 

תגובות