שירים

הקרון הצוחק

הקרון הצוחק

 

ביום ראשון עם רדת חשכה,

בדרך מתל אביב לחיפה,

עמד,

לבד,

איש

באמצע הכביש,

ואל הים צפה.

פניו עצובות,

עיניו דומעות,

כאב בלבו הוא נשא.

פתע הוא רואה את הרכבת

מתקרבת,

שועטת,

צופרת,

פוקח עיניו לרווחה,

פוער פיו בתדהמה,

למחזה המוזר,

שלעיניו נגלה:

הקרון השלישי שאחרי הקטר

הנה ושם מתגלגל,

על הפסים מטלטל,

בקושי אוחז בשרשרותיו

את אחיו,

ובצחוק אדיר משתולל.

פסיו הכחולים,

שפעם היו ישרים כסרגל,

מתעקלים

כגלים,

וחלונותיו רועדים

בגיחוך אדירים.

הקרון צוחק עד עמקי מתכתו,

וגלגליו המשקשקים צוחקים עמו.

והנה האיש,

שבאמצע הכביש

עמד,

לבד,

לא יכול היה עוד להתאפק:

תחילה האירו פניו,

אחר כך יבשו עיניו

וצחוקו

החל כובש את גרונו,

גופו

ונשמתו.

הוא פרש לעולם זרועותיו,

ואותו בלהט חיבק,

ובעוד הרכבת

מתרחקת,

כשקרונה המטורף ממשיך לצחקק,

הפנה האיש

אל הים את הגב,

ומאמצע הכביש

שב

חזרה אל חייו.

 

כשנשאל הקרון בסוף המסע,

מדוע כה צחק

בדרך מתל אביב לחיפה,

ענה:

אישה ישבה בתוכי,

וקול צחוקה הדהד בנשמתי.

 

וכשנשאל הקרון בסוף המסע,

מדוע כה צחקה האישה,

בדרך מתל אביב לחיפה,

ענה:

מכתב היא קראה לה,

מגבר יקר לה,

שפעם אמר לה,

כי אותה הוא יצחיק,

ומאז

בין רסיסי חיים

כואבים ומרים,

אין הוא מפסיק

אותה להצחיק.

 

 

תגובות