סיפורים

Shit Happens - פרק 1 – השודד באולסטאר

הכל התחיל ביום רביעי בערב. נפגשתי עם גלית, "חגגנו" את העובדה שהיא סיימה 9 חודשי הריון (ויומיים), רק חבל שהתינוק לא כל כך היה מוכן להצטרף אלינו. היא נראתה כמו גרסה נשית של הסרט שבו שווארצנגר בהריון. הבטן שלה היה הדבר הראשון שראיתי מגיח מבער לקיר של בית הקפה, היא נראתה כמו כדור פורח, שאם יתקעו בו סיכה הוא יתפוצץ וימלא את כל האזור במי שליה.

צחקתי על הצורה שבה היא הולכת, היא לא הגיבה, ורק צעקה לכיוון הבטן שלה "תצא כבר! כולם צוחקים עליי! מספיק!" אמרתי לה שבטח האוכל יעשה את העבודה, היא הסכימה והזמנו נאצ'וס מיד. הייתה לנו כבר שיגרה, היא אוכלת את כל הצד עם הגוואקמולי ואני את הצד עם הגבינה הלבנה. באתי מהעבודה והייתי מורעב, כל כך מורעב, שלמרות שזה לא בריא בכלל ניסיתי קצת לפלוש לצד שלה, היא לא עשתה לי חיים קלים אבל הסתדרנו כמובן.

השיחה בנינו כרגיל קלחה, דיברנו על איך זה שבת בין 2 אחים תמיד תצא דפוקה או ממש כוסית (תבדקו את זה, זה עובד), ועל מי שיחקו ביותר סרטים ביחד, שווארצנגר ודני דויטו או ברוס ויליס וסמואל ל. ג'קסון.

למחרת קמתי קצת באיחור, משהו בבטן לא ישב טוב, 'הנאצ'וס' חשבתי לעצמי. ניסיתי להתעלם מתחושת הבטן שהפנתה אותי לכיוון השירותים, להתארגן במהירות ולצאת לעבודה. לא היה לי זמן, ואני לא אחד שמאחר, אבל אחרי שני רחובות בערך נכנעתי, עצרתי בתחנת דלק ורצתי לשירותים. נכנסתי במהירות, החתיכה הראשונה פגעה במים עוד לפני שהספקתי להתיישב. תוך כדי מאמץ מרוכז, הפלאפון שלי צלצל, גלית הודיעה לי בשמחה שהיא בדרך לבית החולים. שמחתי שלמרות המצב לא סיננתי אותה, וניסיתי להישמע טבעי ככה שאפשר. גלית קלטה אותי ושאלה "איפה אתה?" כאילו בדרך אגב.

-"בלידה משל עצמי" עניתי.

-"הנאצ'וס?"

-"כן" אמרתי, "כנראה הגבינה, נדבר אחר כך." לא חיכיתי ל'ביי' וניתקתי.

בניגוד לשיחה הזריזה עם גלית, את הרגעים הבאים אני זוכר ממש בהילוך איטי. שמעתי את הדלת של השירותים נפתחת. לידי היה רק עוד תא אחד והוא היה ריק. הדלת נסגרה בחריקה איטית, שמעתי צעדים ורשרוש של שקית ניילון של סופר. הצעדים עברו את התא הריק ונעצרו ליד הדלת שלי. לא הספקתי לחשוב אפילו למה זה מוזר כל כך, ומהרווח שבין הדלת של השירותים לתקרה, הציץ משהו שלקח לי שניה לזהות. זה היה אקדח, 9 מ"מ. לא הספקתי להתעשת והקול מבעד לדלת פקד עליי "לא לזוז!" הקול היה תקף אבל רגוע.

-"אני מסתכל עליך דרך החריץ, תזוזה אחת ואני יורה לך בזין!!! ברור?"

עניתי בחיוב, המוח שלי ניסה למצוא מהר כל מיני דרכים להפוך את המצב הזה, אבל ללא הצלחה. הקול המשיך- "זרוק את הארנק שלך מתחת לדלת!" חשבתי שהארנק בכיס הקדמי והאקדח שלי קשור מאחורה, אבל לא הייתי מצליח להגיע אליו בלי שהוא ישים לב. הקול קצת התעצבן על האיטיות שלי ואמר- "אין לך מה לחשוב יותר מידי, אף אחד לא ראה אותי נכנס, אם לא תזרוק את הארנק עד שלוש, אני פשוט יורה לך בראש ומעמיד פנים שחרבנתי בתא השני... אפילו בא לי לחרבן כבר מכל הבולשיט שלך!"

לא קפאתי, אבל הבנתי שאין לי איך לצאת מהמצב הזה, וסליחה על הקלישאה, אבל הוא תפס אותי עם המכנסיים למטה וחרא בחריץ. התכופפתי לזרוק לו את הארנק, והצלחתי להבחין בזוג נעלי אולסטאר שחורות. התיישבתי בחזרה, הוא הרים את הארנק והשתתק קצת כשראה את התג שלי. יכולתי להרגיש את הציניות הלחוצה בקול שלו כשאמר- "טוב, מר פקד ____ _____ ממשטרת ישראל, כל מה שנשאר לך לעשות, זה לספור עד 100 ורק אז לקום, אם תנסה משהו אחר אני אוריד לך את הראש! ברור???"

-"כן..." עניתי בחוסר חשק, כאילו השתתפתי במחזה כנגד רצוני.

עכשיו הצעדים היו זריזים יותר. איך ששמעתי את הדלת נסגרת, הרמתי את המכנסיים, בלי לנגב אפילו, שלפתי את האקדח ורצתי החוצה. ביציאה מהתא דילגתי מעל משהו שלא הספקתי לראות. כשפתחתי בעוצמה את הדלת עם האקדח שלוף אנשים קצת נבהלו וגם אני קצת. לא היה לי מושג את מי אני מחפש, אז חיפשתי נעלי אולסטאר שחורות, ושאלתי אנשים אם הם ראו מישהו יוצא מהשירותים לפני, אף אחד לא שם לב. חזרתי לתא לנסות למצוא עוד רמזים, וראיתי את הדבר שדילגתי מעליו, אלה היו נעלי אולסטאר ולידם שקית של סופר.

תגובות