בתי מרקחת

אתה אף פעם לא לבד ברגע, תמיד יש הכנות. וכשהן באות אתה מתחיל לתכנן. התכנון ארוך, מעיק, ולא תמיד יש פתרנות. כשאין אחד כזה אתה נשאר לבד – הלבד הלא טוב, זה שלא ביקשת, זה שכפו עליך. הלבד הזה שכואב – בדידות שיקח לך הרבה זמן להתרגל אליה, גם אם כבר היית שם קודם.

כדי לתפקד אתה מפתח אחד כזה – פתרון קטן, ריבאונד – ככה הם קוראים לו. אני מעדיף לקרוא לו השרדות. הכתף הזו שאתה צריך שתהייה שם גם אם לעולם לא תשתמש בה – ואני בד"כ לא. אבל היא עוזרת, רק כי היא שם. כמו בית מרקחת קטן מעבר לפינה – כזה שאתה יודע שנמצא. לחטא, לרפא או סתם לשכך עד ההתקף הבא.

לבית המרקחת הקטן שלי הם קוראים סביבה תומכת. אבל אני לא צריך תמיכה, אני אסתדר. אני לא צריך לדבר הרבה, רק לשבת לידו או לידה, על בירה או לפעמים כוס ויסקי. אני מבטיח לא לספר להם יותר מדי על עצמי ועל מה שעובר עליי, רק להשתמש בהם – שלא אראה בודד כל כך באותו פאב באמצע הרחוב. לא אפָּתח, רק אמשיך להפגין את הקור הקבוע שלי – חוסר האכפתיות כלפי הסובבים נוחה לי. אבל אחרי שנשב במשך כמה ימים על גינס ומשהו כמו שש כוסות ג'ק או ג'יימסון, תחושת החום תציף את הגוף, הורידים ההיקפיים שלי יתרחבו והחום יתחיל לצאת במילים, לפעמים גם בכמה דמעות חמימות ומלוחות – רק אז אדע שהגעתי, שאני כבר רגיל.

אחרי לא הרבה זמן הפרטנר הקבוע שלי יהפוך לבית המרקחת הפינתי הקטן שלי, או אם תרצו, ל'סביבה התומכת'. אבל כבר אמרתי שאני לא צריך תמיכה. בשלב מסוים החבל במילא ניתק, הסביבה התומכת שכולם מדברים עליה תהפוך לעבר שלי, לחברים הקרובים שלי שהיו צריכים לעזוב, להתקדם, והשאירו אותי דורך במקום.

אני אצליח לעבור, להשתחרר, למצוא בית מרקחת חדש עם בית חדש לא רחוק מאותה פינה.

ועד אז – יש לי את הסביבה התומכת הישנה שלי, שתכף אורזת את המזוודות שלה והולכת.