סיפורים

השיעור הראשון

 
 

 

 

   עשרות זוגות עיניים סרקו אותה בסקרנות. הצעירה הביטה בדמויות בתלבושת אחידה וניסתה לשלוט בהבעת פניה לבל תסגיר את ליבה המשתולל. היא עצמה עיניים, נשמה עמוק ואז שבה לפקחן ובקול מהוסס משהו פתחה:

  "שמי שירה בן דור, השנה אלמֶד אתכם ספרות ולשון עברית. אני חדשה בישוב, עברתי לכאן מחיפה."  העדיפה להשמיט בשלב זה את עובדת היותה חדשה גם בהוראה.

    

   "המורה, את נשואה או רווקה? " הקול הבוטה שבא מירכתי הכיתה יצא מפיו של נער גרום בעל קוצי שיער עטירי ג'ל. שירה חייכה.

   "התחתנתי הקיץ, רכשנו פה די..."

   "חאאבלל !! " פלט הבחור תוך כדי שאמד אותה במבט עוגב.

   "למה חבל, בעלי הוא אחלה גבר! ", הגיבה ספונטנית וצחוק מתגלגל פרץ בכיתה והעיניים הפכו אוהדות.  

   "טוב, אני הצגתי את עצמי וכעת תורכם. נתחיל מהספסל הראשון עם הנערה הבלונדינית.. אני רק מבקשת שתעמדו כשתגידו את השם.

 

   התלמידים החלו לדקלם את שמם זה אחר זה וכמה אף הגדילו לעשות והוסיפו תיאורים או סופרלטיבים, רונן הפטיש, סגלית המגניבה, יוסי הכי שאקל בכיתה  וכו'.  

   "אני רואה שיש כאן אנשים יצירתיים, תכונה ראויה מאד בלמודי ספרות," אמרה בחיוך. היא סקרה בתשומת לב כל תלמיד בשעה שהציג את עצמו ורשמה במהירות דברים על נייר שהיה מונח על שולחנה. נערה תזזיתית מהשורה הראשונה קפצה על רגליה והצביעה על הדף.

   "המורה, מה את כותבת שם?" את כבר מחלקת לנו ציונים?"

שירה גיחכה.  "לא, רק החל מהשיעור הבא, היום אתם פטורים מדאגה. רק נגמור עם השמות ומיד אספר לכם מה אני כותבת." 

  

   משסיימו התלמידים להציג את עצמם, קמה, נטלה את הדף, הקיפה את השולחן והתישבה עליו. כשדיברה, פניה היו רציניות.

   "שאלת אותי מה כתבתי," פנתה לנערה מהשורה הראשונה והצביעה על הדף שבידה, "ובכן, זו רשימת שמית שלכם על פי סדר הישיבה בכיתה. אבל לא רק שמותיכם כתובים כאן, הנה, ליד שמך כתבתי..." היא הרכינה ראשה וקראה מן הדף, " דיקלה אריאלי , רזה, מהירת תנועה, שערות שחורות חלקות וארוכות, גומות חן בלחיים כשמדברת ". דקלה פערה זוג עיניים ענקיות ופתחה את פיה בתדהמה,  אך החרישה. הבחור שהתעניין מקודם במצבה המשפחתי של המורה ניצל את ההזדמנות: 

  " המורה, מה כתבת עלי?"  שירה התבוננה בדף:

  " נועם שטיינמן, גבוה, רזה, שיער בהיר עם קוצי ג'ל, פיקת גרוגרת בולטת."

   " וואווו גדול !!," פלטה דקלה שמצאה שוב את קולה, "את מתכוונת לצייר אותנו? את גם ציירת, המורה? "

   "לא, אינני ציירת ואין לי כוונה לצייר אתכם.... בינתיים," מיהרה להוסיף בחיוך בתגובה לקולות אכזבה מוגזמים שהשמיעו כמה תלמידים. שוב הרצינה. "וכעת אספר לכם סיפור... את סיפור חיי ליתר דיוק".

  

   שקט השתרר בכיתה. התלמידים בהו בה בסקרנות, לא הורגלו לשמוע את סיפורי החיים של מוריהם.

   "הייתי בערך בגילכם כשהובחנתי כסובלת מפרוסופגנוזיה, שזו..."

   "את חולה המורה?" שאלה בקול מודאג נערה שמנמונת בתספורת קארה.

   "לא בדיוק חולה. פרוסופגנוזיה זו הפרעה נדירה למדי שמתבטאת בקושי להבחין בין פרצופים, כלומר הפנים של האנשים נראים בעיני הלוקים בה פחות או יותר אותו דבר, אפילו פנים של חברים וקרובי משפחה. זה נובע מאזור מסוים במוח שהוא שונה אצלם מאצל שאר האנשים. אני נולדתי כך, אבל יש כאלה שאצלם זה נגרם בעקבות תאונה או אירוע מוחי..."

 

   "אולי את פשוט צריכה משקפיים? " הציעה ילדה ממושקפת.

שירה גחכה. "הלוואי וזה היה פשוט כל כך, האבסורד הוא שאני רואה מצוין... למשל אני רואה ממש ברגע זה שרונן מכניס כדור נייר לתוך חולצתה של ורדית מאחור."

רעמי צחוק הרימו את הכיתה.  

   "תראו, אני רואה היטב כל פרט ופרט בפנים של אנשים, רק שאינני מסוגלת לעשות אינטגרציה, כלומר לראות את התמונה השלמה שזה הכרחי להבחנה בין פנים שונות. כמובן שגם הוריי חשבו תחילה שזו בעיית ראייה ולקחו אותי לבדיקת עיניים, אך מהר מאד שללו את זה. ואז כולם החליטו שאני קצת מרחפת ולא מרוכזת ולכן אני מתבלבלת בין אנשים....

בכלל, כל חיי היו רצף של אירועים טרגי- קומיים. אחד המוקדמים – שנדמה לי שאני זוכרת או אולי בגלל שהפך לבדיחה משפחתית שמעתי את הסיפור בבית – הייתי אז כבת ארבע, הלכתי ברחוב עם אמי וחלפנו על פני חנות צעצועים. נצמדתי לחלון הראווה ואז רצתי לאמא והתחננתי שתקנה לי גיטרה כמו זו שבחלון... ורק מהמבט הנדהם שזרקה לי קלטתי שמשהו לא בסדר ואז ראיתי בסמוך עוד אישה מתבוננת בי בתדהמה ורק אז הבנתי שפניתי לאישה זרה.... והיו אין ספור אירועים דומים... אחד מהקיצוניים ביותר התרחש בסיומו של טיול כיתתי לירושלים כשעליתי לאוטובוס של כיתה אחרת, נרדמתי בדרך ומצאתי עצמי בסופו של דבר בבאר שבע ועוררתי בהלה אלוהים אצל המורים המלווים ובמשפחה..."

  

[ אף אחד לא התיישב לידי באוטובוס, איש לא דיבר איתי בטיול, לבד, תמיד לבד, מוחרמת, מנודה, המוזרה הזאת, האסטרונאוטית, עיניים כבויות ומבט באדמה, מה הפלא שלא הבחנתי ...]

 

   "הייתי כבת חמש- עשרה כשקבעו שאני סובלת מפרוסופגנוזיה; גם הרופאים לא ידעו אז הרבה על הליקוי הזה, מחקר המח היה עדיין בחיתוליו. חשתי הקלה, קבלתי אישור שאני לא מוזרה רק קצת שונה מאחרים. אבל הפכתי את זה לסוד השמור ביותר בחיי... התחלתי בית ספר תיכון בעיר אחרת לשם עברנו, אנשים חדשים שלא הכירו אותי, רציתי כל כך להרגיש כמו כולם, להתמזג, לא להיות חריגה.... שיניתי אסטרטגיה, הפכתי חייכנית וידידותית מאין כמוני, העדפתי להגיד שלום ולחייך לכולם ורק שלא ידבק בי שם של סנובית , לא חברתית או מוזרה. אבל זה לא עזר לי הרבה, היו פאשלות, עשיתי טעויות והאנשים לא ידעו כיצד לאכול את זה ושוב הסיפור חזר על עצמו, מצאתי את עצמי מבודדת ...."

 

 

[ רק חברה אחת בבית הספר, ענת שצלעה קשות עקב נכות מולדת , היא היחידה שגיליתי לה את סודי. שתינו בעלות מום ומוחרמות, אצלה המום גלוי, אצלי הוא סמוי אבל מבודֶד באותה מידה. ברית של מנודות. מה הפלא שהרביתי בקריאה ושקעתי בעולם הדימיון, במקום לצאת עם החברֶה ביליתי בחברת הספרים שהפכו ידידיי הקרובים, הכרתי את הדמויות  לעומק על פי טביעות נפשותיהם ולא נזקקתי לסימנים מזהים...]

 

 

   "עם הזמן הרופאים הדריכו אותי כיצד לעקוף את הבעיה על- ידי אבחון סימניים מזהים אצל אנשים, וזה בדיוק מה שעשיתי קודם כשרשמתי ליד שמותיכם את המאפיינים שלכם. זה עוזר, אבל לא תמיד, ישנם אנשים רבים ללא פרט חיצוני מייחד. כבר קרה שהלכתי למסיבה עם בחור אחד ויצאתי משם עם אחר מבלי לשים לב, ורק כשהתחיל להרשות לעצמו יותר מדי נרמזתי שטעיתי."

    גל צחוק חלף בכיתה.

 

 

[ אוי נדב, נדב, הראשון שחיזרתָ אחרי, הראשון שהצהרתָ בפניי על אהבתך, הראשון איתו התנשקתי והתמזמזתי, גם לך לא הייתי מסוגלת לגלות... ואז, באותה מסיבה, באפלה היחסית של אולם הריקודים, כשחזרתי מהשירותים ופניתי בחיוך לבחור שחיכה בחוץ, שהיה מסופר בדיוק כמוך ולבש ג'ינס וחולצת טריקו שחורה בדיוק כמו שלך... וגם ברחבת הריקודים עדיין לא הבחנתי בטעותי, ורק כשמשך אותי החוצה, הצמיד אותי לקיר והתחיל לגפף אותי בבוטות, הבנתי... ואתה ראיתָ הכל ומאותו יום לא החלפתָ איתי אף מילה, ואני העדפתי לשתוק ולא להסביר דבר...]

 

   " רוצים לשמוע משהו עוד יותר מצחיק?... ואולי טרגי, תלוי איך שמסתכלים על זה... פעם נכנסתי לאיזה בניין, ראיתי בפרוזדור בחורה הולכת לקראתי וחשבתי: איזה קטע, לשתינו אותה חולצה בדיוק, וגם אותם מכנסיים.... נו טוב, הבנתי לבסוף שאני מתבוננת במראה..."  שירה צחקה יחד עם הכיתה.

 

   " לקראת הצבא עשיתי הרבה חושבים, כמו שאומרים, והגעתי למסקנה שההסתרה רק גרמה לי אומללות.  ואז החלטתי לצאת מן הארון..."

   "מה, היית הומואית המורה?" קפץ יוסי.

   "טמבל, לא אומרים הומואית, אומרים לסבית, " תיקנה אותו אורלי.

 

   שירה צחקה. "לא זה ולא זו, אבל יש כל מיני ארונות, שלי היה הלקות שהסתרתי. הוצבתי בתפקיד הדרכה בגדוד של גולני, ובפעם הראשונה בחיי גייסתי אומץ, ביקשתי ראיון עם המפקד וסיפרתי לו על הבעיה שלי. הוא היה המום, עדיין לא שמע על תופעה כזו. שאל אותי מה בדיוק אני מבקשת ואמרתי לו שאני רוצה לספר לחניכים ולצוות כבר מההתחלה על בעייתי. וכך עשיתי, המפקד כינס את כולם ואני סיפרתי... ורק אז הבנתי איזו שטות הייתה ההסתרה, האנשים קבלו את האינפורמציה בסקרנות אך גם בהבנה... נכון, היו כאלה שניסו לתחמן אותי מדי פעם, וכשכולם במדים – עוד יותר קשה להבדיל ביניהם, אבל אני למדתי לקבל את זה ברוח טובה... ולפחות איש לא נפגע אם לא זיהיתי אותו ואיש לא חשב אותי למתנשאת או מוזרה... נו טוב, קצת מוזרה כן, בכל זאת," גיחכה.  מבטה הפך לא ממוקד כשהמשיכה: 

   "בכלל, חשתי כזו הקלה שאינני צריכה להסתיר ולהעמיד פנים יותר, כל האנרגיות שבזבזתי כל השנים על הסתרה שלא הביאה אותי לשום מקום ורק גרמה לי אומללות..."

היא שבה למקד את מבטה בתלמידים:  "החיים בארון מחניקים וקשים מנשוא, בכל ארון מכל סוג שהוא, והיציאה ממנו משחררת..."  שירה החרישה מהורהרת והכיתה שתקה איתה.      

 

   שרון, נערה גינגית מנומשת, הפרה את השתיקה.

   "המורה, אני שואלת את עצמי... כיוון שאת נשואה... האם את מזהה את בעלך או שגם איתו את טועה..."

   "אותו אני מזהה, אל דאגה," חייכה שירה, "פגשתי את האיש המתאים לי, האיש עם הכוכב," סתמה ולא פירשה ורק הוסיפה: "כשתראו אותו, תבינו."

 

 

[ בשיעור פסיכולוגיה באוניברסיטה הועבר לה פתק מקופל הנושא את שמה.

 

שירה,

 

אני משתוקק להכיר אותך. מבטיח לך שאותי לא תתקשי לזהות.

אמתין לך בקפטריה בסיום השיעור, נשתה משהו ביחד.

 

                                                                              גבי,  האיש עם הכוכב 

 

   היא הסתקרנה. בסיום השיעור הלכה  לקפטריה והוא חייך אליה מאחד השולחנות. על מצחו, מעל הגבה הימנית, סימן לידה בצורת כוכב זהר אליה. כך הכירה את בעלה.]

 

 

   "והמורה," המשיכה שרון להקשות, "את לא פוחדת שכשיהיו לך ילדים, לא תצליחי לזהות גם אותם?"

   "לא," ענתה בפסקנות, "משום מה אני בטוחה שאת ילדיי אני אזהה באלף ואחד דרכים... הרי ידוע שגם אמהות לתאומים זהים לא מתבלבלות ביניהם... את ילדיי אני אזהה,"  חייכה.

 

   הפעמון צלצל לסיום השיעור והתלמידים קמו על רגליהם. רבים הקיפו את המורה נרגשים, מדברים כולם ביחד.

    יהיה בסדר,  אמרה לעצמהבלב מתרונן.

 

 

 

תגובות