שירים

?

התאריך הוא תאריך כלשהו, הצורך נובע מכלום גדול ומאיים. אנחנו יוצאים למסע נגד צבעים כהים ויותר מכך נגד האפשרות להלבנתם של הצבעים הכהים. כולנו חוששים שנקודת המוצא ונקודת היעד זהות ועל כן מחפשים בכל כוחנו הדל למצוא בניסוח של  הדברים אחיזה, כאחיזתו של כלב בצעצוע פלסטיק, כאחיזתו של גדול בתורה בניואנסים. את פשר הדברים או את החיה הגדולה ניתן לצייר בכל מכחול או כלי רישום אקראי, התשובה לעולם לא תוכל לספק ועל כן אין בחיפושה כל משמעות מלבד כנראה, כך אומרים מלומדים רבים, החיפוש עצמו.

את האדם הראשון אשר הרהור עבר בראשו לא ניתן עוד לאתר, אנו מניחים כי ההרהור הראשון שייך לאדם הראשון, אך האם כל התלבטות או חוסר ריצוי מהקיים הוא הרהור השווה את מילותיי? האם חוסר העיסוק התמידי בהישרדות גרידא הוא שהפך את עורי לחומה? ואם כך למה לא לעזוב הכול, לשוטט מחוף אל חוף בחיפוש אחר אוכל בפחי זבל, באיתור גומחות בחול, באיתור צרכים?

ניתן וכדאי לעטוף כל פשוט בגלימה ארוכה, רצוי עד מאוד להסתתר מכל חוויה המוכנה להופיע תמורת זיכרון חסר תועלת ומה בעצם התועלת בתועלת כלשהי? מה בעצם מסתתר בחיובי שאנו כה נמנעים מהשלמה עם השלילי ואלו הנמנעים מהיכרות עם החיובי, איזו תשובה גדולה הם מצאו בשלילי או שמא התשובה אינה מעיסוקם של האנשים הקטנים ומי זה המעז לא להשתייך לאגודת האנשים הקטנים, הראו לי אותו, את החצוף חסר הפנים הזה. לא בלבד שאיני איש קטן, הרי שאנוכי הקטן באנושות, מרשה לעצמי להתעניין במותי ולא בחיי, מרשה לעצמי לשנוא ללא חמלה ולאהוב ללא דעת, מרשה לעצמי לכתוב ולא לקרוא לפני כן את חכמת האנשים הקטנים היתרים, המתים.

כולנו חכמים וברי דעת, כולנו מסוגלים להתמודד עם מלאכת המחשבה העמוקה כל עוד זו מבוצעת במים רדודים, עכורים וחסרי שקיפות כזן מלאכי הבשורה, מי היום יקום, ילך עד בלי די וכל הליכתו תבוצע מחיפושיו אחר החיפוש הנכון, אינו יודע ומודע כלל לחיפושיו אחר הנורמה הבאה, מצפונו של ההולך לא ישקוט עד ירצח את היסוסיו ומצפונו של הקורא לא ינוח עד לסיום הקריאה והרי אז עדיין לא ינוח כי אם רק ייכנע מתוקף העייפות והייאוש אשר בם ניחנו באופן המחמיא ביותר. אלוהים קיים!

אלוהים קיים, אלוהים קיים, אלוהים שלך קיים! האלוהים שלי קיים בתוכי מפציע כמו השמש לשעות ספורות ונעלם כמו הקיום לשעות ספורות. אלוהים שלך לא מסתיר דבר כדף לבן המנסה להסתיר את עובדת היותו לבן. אלוהים שלו מסתתר, אלוהים שלי קיים. מציאת האלוהים כרוכה בשקט מסוג מאוד מסוים, שקט סובייקטיבי שניחן באוטיזם מהסוג הנורמאלי ביותר. לא מחלה, לא קלשון, לא מזון, לא מילים, לא מוות, לא אתה או את, הוא! אלוהים קיים!

אמונה חזקה מכל עובדה, לא ניתן להתעלם מאמונה כאשר היא נוקשת על דלתי הנפש

עובדה היא עובדה עד שהוכח אחרת וכמה מיותר להוכיח אחרת, כמו למצוא גומחות בחול, למלא אותן בחול, להמשיך הלאה עם חיוך מחוזק, להניע עצמך מהגובה הקבוע שבו אתה נמצא, לנסות דאייה ולחזור חזרה אל אותו גובה קבוע.

אמונה חזקה מכל עובדה.

הלילה, הלילה כשארית מוגלה של פצעי היום מכנס בתוכו את ההרגלים השחוקים ביותר של הגוף בו אנוכי כלוא ואין במדבריות הלילה אף לא תקווה אחת ובה חוזק אמתי, חוזק המוכן להחזיק אותי בשתי ידיים איתנות חסרות רעד או פחד מהשתלשלות אירועים אקראיים המוליכים את העצירה הבלתי נמנעת של דרך אחת בלבד. תאמר דרך אחת, תאמר שלוש דרכים, תגיע לדרך, תצעד ביעד. והלב, הלב כדף פתיחה לספר שלא משאיר אחר קריאתו ולו את הרושם הקטן ביותר, הלב.

תאחז בקרס ותשלוף!

מים – נעים בכוס שקופה, מונחת היטב מכוח הכבידה על שולחן מונח היטב על רצפה מונחת היטב על אדמה שחונקת את המים מלאי המינרלים השקריים וכתמים בציפורניים ושאריות אוכל ואמונה. האתמול שכה הכרתי, הגעגוע הפיקטיבי למציאות של חידלון מגיע מתוך עשן של סיגריות אל תוך גרונות האנשים הקטנים ואין אנשים גדולים, רק צל גדול יותר מהאדם. אני מכיר את הגיחוך הזה שמסתתר בין קמטי עיניי – זה השטן.

הר גבוה, כה גבוה שלא ניתן לראות את פסגתו והיא נוגעת לא נוגעת ברגע הנכון בנשמה אחת שמלטפת נחש שמואכל בתדמיתו חסרת הספק. נחש על אדמת הר גבוה, כה גבוה שלא ניתן לראות את הענן שנחתך מפסגתו המדומיינת ואני עומד משקיף על קוראיי הנאיביים ואומר להם בלחש צורם את שירצו תמיד לשמוע. מי הוא האדם המסרב לשמוע את עצמו מדבר אליו בלחש צורמני, מעתיק ידיו על קיר ספוג דמעות אלוהיו. אני אדם אחד, אתה אדם שני, את אדם שלישי והספירה נמשכת עד בלי די.

זה כה כואב.

בוקר – אחר, זר, חסר עניין או מהות והמחוג מסתובב מחוץ למסגרתו. עטלפים חגים שם בשיגעון, נוחתים על ראשים, תולשים שיערות.

תגובות