פוסטים

התרשמתי ובא לי לשתף

מי מכם זוכר את הפוסט שלי "קבילה"? נו טוב. אתם ממש לא חייבים. אפשר פשוט להיכנס לרשימת היצירות שלי ולמצוא. 

כפי שזיהתה גלי, סיפורים רבים היו לי מתקופת השירות הצבאי שלי. אני אמנם, הייתי חייל זוטר, אבל ניחנתי ביכולת לזהות מצבים ואת חלקם הנצחתי בתיאורים. למרות מסך הזמן שחלף מאז שירותי, נחמד לי להיזכר לעתים בזוטות מן השרות ולהעלותן על הכתב באופן שייראה מרתק, מצחיק ואולי גם ישרה תחושת דה ז'ה וו - המעידה כי מאום לא השתנה למרבה הצער...

אודה כי לאורך שנים רבות, ניסיתי להיזכר מה היה שמו של המר"פ, שעמו התעמתתי לאור הקבילה שהגשתי. מזל שיש "גוגל", ואכן, ביום בהיר אחד, החלטתי שאולי הישועה תגיע לי משם. יגעתי ומצאתי! שמו ד"ר אשר (קרלוס) פורת. ומה אומר לכם יקיריי? עפ"י המידע שקראתי עליו (בויקיפדיה), מדובר באדם משכמו ומעלה. כמו-כן, נוכחתי כי האיש כתב ספר בשם "חלוק לבן כומתה שחורה", ספר אוטוביוגרפי שנחשב נכס צאן ברזל בספרות הצבאית; הוא אף זכה לפרסים כאלה ואחרים. החלטתי שיהיה ראוי כי אקרא את הספר וניסיתי להשיגו. זוכרים את הפוסט שלי על המעלית הלא תקינה ל"צומת ספרים"? אז כן! שם מצאתי את הספר, כאקזמפלר בודד, בין ספרי הביוגרפיות. קניתי וכעת אני קורא בו. מרתק ומומלץ! והנה, שיניתי דעתי על האיש מקצה לקצה. 

ואתם יודעים מה? לא תאמינו! ממש מדגדג לי באצבעות לשלוח לדוקטור מכתב. אשתף אתכם במכתב זה, למרות שטרם נשלח (ששש... אל תגלו)! מסקרן אותי, האם יכעס. או שמא ימצא לנכון להשיב לי, לאחר שיקרא וייזכר...

אז הנה:

לד"ר אשר פורת שלום רב!

לאורך שנים רבות, ניסיתי להיזכר בשמך והסתקרנתי לדעת מה עשית בהמשך דרכך, מאז פגשתיך כמר"פ מרכז, בקיץ שנת  1976.

אודה כי רק בזמן האחרון הצלחתי להשיב לעצמי על השאלה "מי אתה", ואף שמעתי כי כתבת ספר מרתק על חייך. והנה, השבוע רכשתי את הספר ואני קורא בו בלהיטות רבה. הצלחת להגיש את סיפורך בצורה חדה, ברורה ורגישה מאד. יתרה מזאת: עלה בידך לסחוט מעיניי כמה דמעות גדולות.

כעת, בוא ואספר לך קצת על עצמי:

המקצוע הצבאי אליו הוכשרתי היה "חובש כללי". עם סיום הקורס המקוצר, זכיתי לקבל שלב מקצועי מוזר: "4". זהו שלב שניתן בזמננו לעתודאי הרפואה, בהנחה שהם ישרתו כחובשים אך ורק בשירות המילואים בין שנות הלימוד שלהם. לאחר מכן, הם יועדו להכשרה כרופאים וכקציני רפואה. חיל הרפואה סמך כמובן על העובדה, שאת הידע באנטומיה, הם ישלימו מהר מאד במהלך לימודיהם. לאור זאת, טושטש הדגש על הטמעת נושא חשוב זה במהלך הקורס המקוצר שעברנו - קורס שנמשך 30 יום בלבד.

מאחר שאני לא למדתי רפואה אלא מוסיקה (והמוסיקאים הבודדים שהתקבלו לעתודה, צורפו משום-מה לקורס החובשים של עתודאי הרפואה), נותרתי חובש, שהתהדר בשלב מקצועי נמוך. בסופו של דבר, שירתי כחובש הן בתקופת שירותי הסדיר והן בתקופות המילואים שאליהן זומנתי בהמשך. למרות זאת,  מעולם לא עברתי הכשרה ייעודית להעלאת השלב המקצועי שלי. עוד ראוי לציין, כי בתקופה בה שירתי  במילואים - לאחר שחרורי מהסדיר, נשלחתי בד"כ לרמת הגולן או ללבנון. למזלי הרב, מעולם לא יצא לי לטפל כחובש בודד בפצוע, כך שלא יצא לי לעמוד במבחן אמת בשעה קשה.

בשלב מסוים, (ממש בתחילת השירות שלי), נפצעתי והפרופיל הרפואי שלי הורד זמנית לחצי שנה. זומנתי לשלישות 541, ושם נאמר לי, כי לא אוכל לשרת הלאה כחובש עם פרופיל 63, ועל כן,  הועברתי לברה"צ, ללא כל הכשרה בנושא. מאותו הרגע, שובצתי בפיקוד מרכז, תחת פיקודו של ד"ר נילי. תפקדתי שם כמחסנאי רעלים.

העובדה שהייתי חובש בנפשי, ובין לבין, זכיתי גם להכיר את יהירותם של חלק ממפקדיי, הקלה עלי מאד בנושא ההזדהות עם נקודות שונות שהעלית בספרך. אולי תתפלא, אבל גם לי מתחשק להעלות על הכתב את סיפור שירותי, אף כי הייתי זוטר מראש של סיכה. למרות זאת, חשתי וראיתי דברים שגם אתה היטבת להבחין בהם ומכאן הזדהותי הרבה עם סיפורך.

נקודה שמאד מסקרנת אותי לגביך, היא השאלה, מדוע חיכית עם הוצאת סיפור חייך המרתק מעל ל-40 שנים?

והכי חשוב בעצם: יש לי דבר מה נוסף לומר לך, דוקטור פורת: כשאני קורא את מילותיך, נשמתי מתייסרת על החוצפה הרבה שהפגנתי מולך בפגישה היחידה, שהתקיימה בינינו ביזמתך.

נסה להיזכר בחייל (טוראי ששירת בברה"צ 542), אותו הזמנת בצהרי יום קיץ חם לראיון. למרות שנאמר לו, כי עליו ללבוש מדי א', לחבוש כומתה ולהצדיע, הוא נכנס ללשכתך במדי ב' מזוהמים, מבלי שטרח כלל להצדיע. הוא התיישב מולך, לא לפני שגרר את הכיסא בעל רגלי הברזל שניצב לרשותו בעזרת רגלו. פעולה זו יצרה כמובן צליל חריקה צורמני. אתה אולי לא ממש הבחנת בכך, כי נאבקת באותו רגע בניירות סוררים, שהרוח העיפה מעל שולחנך בשל פתיחת הדלת. החייל הביט בך פעור פה, אך לא העז לעזור לך. כאשר הכל נרגע, הצגת בפניו מכתב שנכתב בכתב יד ושאלת:

"האם מכתב זה מוכר לך"?

"כן". הוא השיב. "אני כתבתי אותו".

"אתה? כלומר, אתה לבדך"?

"לאן אתה חותר"? הוא שאל, ואתה השבת:

"זהו ניסיון למרד, ואני רוצה לדעת מי סייע לך בכך".

"ניסיון למרד?! למה אתה חושב שאיני מסוגל לכתוב מכתב כזה בעצמי"?

"מה ההשכלה שלך"?

"16 שנות לימוד".

"עתודאי"?

"כן".

"למדת ספרות"?

"לא".

"ומה כן"?

"מוסיקה".

"ועם הידע שלך במוסיקה כתבת את המכתב הזה"?

"כן, ללא קשר למוסיקה".

"אני לא מאמין לך".

"בוא ונעשה ניסיון. תציג בפניי בעיה שאתה צריך לטפל בה. תן לי שעה ואכין לך מכתב מסכם על הנושא".

"נגיד שכן" השבת בכעס. "אבל למה עקפת את סמכותי ושלחת את המכתב הזה לנציב קבילות החיילים"?

"כמה סיבות לכך: א. זכותו של כל חייל להגיש קבילה בכל זמן ועל כל נושא, ולכן לא עקפתי כל סמכות. להפך! דאגתי שתקבל עותק ממכתבי זה, כדי שתדע מראש במה המדובר. ב. אתה המפקד הבכיר שנמצא כאן, ואתה וותיק ממני בבסיס זה. אם לא אכפת לך מהקורה בחדר האוכל של החוגרים, איני חושב שפנייה ישירה אליך תועיל. ג. כשניסיתי לברר כמה זמן יהיה עלי לחכות לראיון אתך, נאמר לי כי אתה אדם עסוק מאד, ולכן יהיה עלי להמתין כ-3 שבועות עד שתמצא זמן למפגש שכזה. בסופו של דבר שלחתי קבילה עם העתק אליך, והנה, הזמנת אותי תוך 24 שעות".

מכאן ואילך, טענת כי היות שאת הנעשה כבר אין להשיב לאחור, יהיה עלי ללכת ולהתנצל בפני הטבחים על מה שעשיתי (למרות שדי תהיתי מה משמעות הקטע הזה: התנצלות שכזו הרי לא תשנה דבר ואני רק אשניא את עצמי על הטבחים).

כשקמתי מכיסאי וצעדתי לעבר הדלת, הוספת משפט שהשאיר אותי אז בתדהמה. אודה בפניך, שכעת תדהמה זו גדלה עוד יותר, לאור קריאת ספרך ולאחר שנדמה לי כי תהיתי במעט על אופייך המיוחד. אתה אמרת אז: 

"הפעם הצלחת לתפוס אותי מתחת לחגורה, אך דע לך, כי אם וכאשר ארצה, יהיה לי הרבה יותר קל לתפוס אותך כך בעתיד".

ואז, לפני שיצאתי, הפניתי מבט אחרון כלפיך ושאלתי:
"האם זהו איום או הבטחה"? ועזבתי את המקום.

שעה מאוחר יותר, פגשתי את הרל"ש שלך, שסיפר לי, כי אתה כועס עלי מאד, אבל.... "יש לו ביצים קשות" (ציטוט מפיו).

לאור המפגש הזה, כבר לא התפלאתי, כשהגעתי יום אחד לארוחת ערב מפוארת במיוחד: על השולחנות היו מפות (מניילון לבן), כלי אוכל חדשים ונוצצים הונחו על המפות והייתה ארוחת ערב חלבית טעימה מאד, עם שפע של מנות ותוספות. ואז, ממש ימים ספורים לאחר מכן, הועברתי לברה"צ צפון ו'חששותיי' מפניך (במידה שנותרו כאלה) נמוגו.

את המכתב מנציב קבילות החיילים שלח אלי חבר מ-542, ולא התפלאתי לקרוא מענה כלהלן:

!"לטור' משה פרנס שלום רב

 קבילתך נבדקה ונמצאה בלתי מוצדקת.

בביקורת פתע, ... (ממש).... נמצא כי חדר האוכל היה נקי. כלי האוכל היו מצוחצחים ומבחר המנות היה עשיר. בניגוד לדבריך, לא חסר אוכל ועל כן אני רואה את נושא הקבילה כסגור".

על החתום, חיים לסקוב, נציב קבילות חיילים".

התקשרתי לחברי, ששלח אלי את המכתב - זה שלא התעצל, פתח את המכתב האישי שנועד רק לי, והוסיף 3 מלים משלו בתחתית המענה: "חייך, אכלת אותה", ושאלתיו לשלומו. הוא שאל כמובן האם המכתב הגיע לידי. השבתי שכן, ושאלתי מה השתנה מאז שעזבתי את הבסיס. הוא השיב כי דבר לא השתנה.

"אז מי אכל אותה? אני או אתם? ב-541 אין לי תלונות על חדר האוכל ומעולם גם לא היו. את הקבילה לא כתבתי מתוך כוונה לזכות ביוקרה כלשהי, ורק מצער לשמוע שהמפקד הצליח בעזרת קשריו למרוח את הסיפור".

"ככה זה. יש דרג ויש זרג", השיב לי חברי.

וכעת, ד"ר אשר, אולי הצלחת להיזכר באותו טוראי, שאינו אלא אני, ואולי כעת הוכחתי לך, שאני עדיין מסוגל לנסח מכתב לבדי...

בכל מקרה, אותך לא שכחתי, למרות (ואולי דווקא משום) שהצלחת לתמרן פתרון למצב המביך שלתוכו שלחתי אותך.

לאחר שחלפו כבר 37 שנים מאז אותו אירוע, אשמח לקבל ממך תשובה על מכתבי זה, לא לפני שאאחל לך את כל הטוב שבעולם, כי מגיע לך.

                                                                                            בברכה,

                                                                                          משה פרנס 

תגובות

משה פרנס / אני ממש לא בסדר. מודה בכך בערב יום הכיפורים כעת... / 27/09/2020 13:30