פִּרְחֵי שִׂמְחָה

אָמַרְתָּ לִי , 
"אֵין שִׂמְחָה בֶּשִׁירֵיךָ".
שָׁתַקְתִּי. יִתָּכֵן וְצָדַקְתָּ. 
אֲבָל לֹא רָצִיתִי לְהִצְטַדֵּק.

לָכֵן הִפְלַגְתִּי לְאִי שֶׁבֵּין
 שׁוּם מָקוֹם לְשׁוּם דָּבָר, בְּדִיּוּק
בַּנְּקוּדָּה בָּהּ נוֹשֵׁק קַו הָאוֹרֵךְ
לְקַו הָרוֹחַב.

שָׁם עַל חוֹף הַיָּם, לְלֹא אָדָם, 
בֵּין רָחַשׁ הַמַּיִם הַצְּלוּלִים 
וְשִׁירַת הָרוּחַ בַּעֲנָפִים, 
קָלַעְתִּי סוּכַּת נֵצַרִים 
עִם גַּג מֵעַנְפֵי דְּקָלִים.

בְּלַיְלָה צָנְחוּ כּוֹכָבִים 
לִקְרִיאַת הַצָּרְצַרִים 
וְצַפְרִירִים נָשְׁבוּ יַחְדָּיו 
עִם שִׁירַת הַצִּיפֳּורִים.

בַּבּוֹקֶר רָאִיתִי פִּרְחֵי שִׂמְחָה 
צוֹמְחִים  לְיַד הַבִּקְתָּה. 
אָסַפְתִּי אַבְקַת הָאַבְקַנִים