חזרה ליצירות
פוסטים

הרוצח - חלק 3 -

The Wolf | (08/12/2013 09:37) | 124 צפיות | | ייצא ל | יצוא ל
תקציר:
אחרי שרצחתי את כל המשפחה שלי ואת כל התלמידים עם המורים של בית ספרי, ברחתי במשך חודשיים מהכפר שלי.
הגעתי אל ההרים הגבוהים, שם ידעתי איש לא יחפש אותי, בבסיס ההר היה כפר מוקף חומות ושומרים. כפר זה שבנתה הממשלה ובו רוכזו כל המריעין בישין של החברה, נועד לשיקום המוחזקים בכפר. הגעתי אל הכפר ובריון תפס אותי, זקן אחד הציל אותי מידיו. כשהושיט את ידו אל ידי התעלפתי. התעוררתי במיטה, בתוך ביתו וכשראיתי אותו שבתי והתעלפתי.

בפעם השנייה שקמתי מהעילפון, הכנתי את עצמי לכך שאראה את הזקן, בעל הזקן האפור והילת הגדולה שאפפה אותו.
לקחתי נשימה עמוקה והסתובבתי, הופתעתי לראות שם אישה בהירת שיער בעלת עיניים טובות יושבת ומביטה בי, עיניה היו חומות כגוון הדבש, שערה פזור, הערכתי את גילה כבת עשרים וחמש.
"אני רואה שהתעוררת", אמרה.
שפתיה נמתחו בחיוך וחשפו שורות ישרות של שיניים לבנות.
יופייה הימם אותי ולרגעים אחדים איבדתי את קולי.
מ...מ...מה...א...א...א...אנ...אני עוש...עושה...פה?", גמגמתי, היופי הקורן שלה לא היה דבר שראיתי בכל יום, למעשה היה מחזה נדיר לראות יופי כמו שלה.
היא המשיכה לחייך אליי ולהביט בי והושיטה לי כוס מים.
"תודה", אמרתי במהירות.
מבטה הטוב סקר אותי מכף רגל ועד ראש, הרגשתי שהיא מצליחה לחדור מבעד לגופי ולראות את נפשי כמות שהיא.
"שמי מרינה, מה שמך ומה מביא אותך לכפר הזה?", שאלה.
קולה המתנגן המשיך להתנגן באוזניי עוד זמן רב אחרי שההברה האחרונה נהגתה, נתתי לקולה למלא את נפשי בעוז ולהתענג על צליל קולה המרנין.
"אין לי שם", עניתי.
"איך זה ייתכן?", שאלה בפליאה.
"לרוצחים אין שם", השבתי בקול מהוסה.
"לרוצחים יש שם וגם מחילה", אמרה בעודה סורקת אותי במבטה.
נמלאתי זעם כשמילותיה הזכירו לי את דבריו של הזקן, לא יכולתי לשאת את המחשבה שלי, יש מחילה אחרי כל מה שעשיתי, אחרי שרצחתי את כל האנשים האלו ואפילו שמץ של חרטה לא הרגשתי כשרצחתי אותם.
השתיקה נמשכה כעשר דקות, במהלכן היינו שקועים כל אחד בשרעפיו, כל אחת בהרהוריה.
"קוראים לי קין", אמרתי לבסוף, העיקר לשבור את השתיקה המעיקה.
"אני הבת של הזקן שהציל אותך מהבריון ההוא, קוראים לו ארתור", נידבה פיסת מידע לא רלוונטית.
"היות ואני כאן, האם תוכלו לעזור למצוא תיק או שק ולמלא בו אוכל? לא יזיקו לי גם כמה בגדים", הבטן שלי קרקרה, ניסיתי להיזכר כמה זמן לא אכלתי.
"תגידי, כמה זמן אני כבר פה?", שאלתי בטרם הספיקה לענות לי.
"אנחנו יכולים לעזור לך בתנאי שיש לך כסף לשלם על הדברים שאתה מחפש, אתה כאן כבר שבוע בערך", אמרה.
ערכתי חישוב מהיר, זעקה נמלטה מפי כששמתי לב שכבר שבוע וחצי לא בא אוכל אל פי, ערכתי שוב ושוב את החישוב, לא ייתכן שלא אכלתי כל כך הרבה זמן בלי למות.
"מה קרה?", שאלה מרינה, "אתה נראה כאילו ראית שד".
"איפה אני? מתתי? האם חיי תמו בלי שאשים לבי לכך? אבוי, זהו גורלם של כל הרוצחים, למות בלי לשים לב, למות מרעב, מצמא בלי לשים לב לכך.", אמרתי.
"הו, אינך מת, היינו מודאגים בגללך, אבי ואני אך אינך מת. הנה, אקח אותך למטבח שם אתקין לך ארוחה קטנה, הרי ידוע שאחרי צום גדול כל כך אסור לאכול הרבה", אמרה.
מרינה הושיטה לי את ידה ועזרה לי להתיישב, סחרחורת עצרה אותי מלקום. 
ראתה זאת מרינה ואמרה:"אולי עדיף שתחכה כאן, מיד אביא לך קצת אוכל"
"תודה", מלמלתי לה.
היא יצאה ולי נותר פנאי להביט סביב.
השידה הייתה ליד המיטה, עליה עמדה הכוס, נאד המים נעלם.
על הקיר מולי היו שורות שורות של ספרים מונחים בארונית, מעולם לא ראיתי ספרים רבים כל כך במקום אחד.
הרצפה, התקרה והגג היו עשויים רעפים, חדר דל כל כך ובכל זאת מלא כל כך. אפפה את החדר אווירה מסתורית ומרגיעה, חלון שהיה בקיר בין הספרייה למיטה הציץ על גינה רחבת ידיים עם עצים ושבילים, אף פעם לא ראיתי יער לפני כן. 

כל הזכויות שמורות לThe Wolf
All rights reserved for The Wolf

תגובות

חזרה ליצירות