סיפורים

הרוצח - חלק 4 -

תקציר:
נולדתי למשפחה פשוטה, אב שיכור שעובד במפעל, אמא עקרת בית שספגה מכות, שלושה אחים גדולים ממני שלא ריחמו עליי ואני הקטן במשפחה. ילדים בבית הספר התעמרו בי בלי הרף. יום אחד כבר לא יכולתי עוד לסבול את כל האלימות שהופנתה כלפיי, לקחתי מוט ברזל ורצחתי את כולם. במשך חודשיים נדדתי מכפר לכפר עד שהגעתי לכפר מוקף גדרות - כפר בו הממשלה אספה את המריעין בישין של החברה: רוצחים, עבריינים ודומיהם בתקווה שהם ישתפרו ויוכלו לחזור לחיות בחברת בני אדם אחרים, כפר חסר ערך - דרכו הייתה הדרך היחידה להגיע להרים. בכפר הותקפתי על ידי בריון שברח ברגע שזקן עם זקן אפור והילת גדולה מסביבו הגיע והגן עליי. הזקן אסף אותי אל ביתו שם פגשתי במרינה, בתו. מרינה הלכה להתקין לי ארוחה קטנה, במהלך הזמן שהמתנתי לארוחה התבוננתי סביבי.

בעודי ממתין ומתפעל מהיופי של היער, המסתורין והשלווה שקרנו מהבית הגיע הזקן עם הזקן האפור, העיניים החוקרות והילת הגדולה. כבר לא יראתי מפניו, הסתגלתי למראהו.
"מרינה אמרה לי שקמת, אחרי הרבה זמן שהיית מחוסר הכרה", פתח ואמר, "היא גם אמרה שאתה צריך אוכל ותיק".
"היא בטח גם אמרה לך מה שמי, לא?", שאלתי.
"אמרה, אך כל עוד רצונך להישאר בעילום שם בנוכחותי, לא אקרא בשמך", אמר.
"אתה איש מוזר, אתה יודע? נחמד וטוב אבל מוזר, מאוד מוזר".
שקענו בשרעפים, תהיתי ביני לביני מה גרם לו לעזור לי, להכניס אותי אל ביתו, תהיתי מה יעלה בגורלי עתה, כשהמשימה העיקרית שלי הייתה להגיע להרים הגבוהים, הרהרתי בכל הנרצחים שרצחתי, הרהורים על נכונות המעשה, על הטוב והרע בעולם, על מהות האדם, על הפחדים שלי ומה שקרה לי מאז ומעולם. הזקן הביט בעיניו החוקרות, הרגשתי איך הוא סורק אותי מכף רגל ועד ראש, הרגשתי איך המילים שלו חדרו לתוכי:"...גם לרוצחים יש מחילה...".
"אני אגיד לך מה ילד, אני אלמד אותך איך להגיע לחרטה על מעשייך, אלמד אותך איך לקבל מחילה, אתן לך צידה לדרך והכל בתמורה לדבר אחד", שבר הזקן את השתיקה.
המשכתי להרהר עוד רגע, בדבריו אלו ובמחשבות הקודמות שלי לפני שעניתי לו, הסקרנות גברה עליי, בסופו של דבר.
"בתמורה למה? ואיך אתה יכול ללמד אותי להרגיש חרטה? איך אתה יכול ללמד אותי איך לקבל מחילה מאנשים מתים, שרצחתי במו ידיי?", שאלתי.
"את כל השאלות של האיך אתה תגלה בהמשך, כרגע, עלינו להתמקד בשאלתך הראשונה. כל מה שאני מבקש בתמורה לכל אשר אתן לך, הוא שתפיק לקחים לגבי חייך, תשנה את קו המחשבה שלך ותחשוב על פתרונות יותר מוצלחים מרצח.", הוא אמר.
"זהו? זה כל מה שאתה מבקש? הפקת לקחים, שינוי קו מחשבה ומציאת פתרונות יותר מוצלחים? אתה טיפוס מוזר. איך תוכל לדעת אם אני בכלל אקיים את זה או אנסה לקיים את זה?", שוב שאלתי.
"זה הרבה יותר קשה ממה שנדמה לך, אני אדע אם תפר את ההבטחה שלך, תאמין לי חייך לא יהיו אותו דבר אם תנסה לברוח מההבטחה שלך", ענה.
"גם ככה חיי שונים, השתנו בעקבות מעשיי, איך אתה יכול לבטוח ברוצח כמוני? אחד ששרד לבד כל ימי חייו? אתה כלום מבחינתי, אני כלום מבחינתי, הכל שקרים בעולם הזה", תקפתי.
"אני בוטח באנשים שלבם נקי וטהור, אני בוטח באנשים שיש בהם טוב גם אם הם לא רואים זאת.", השיב בשלווה.
הרגשתי לפי נימת דיבורו שהוא מצפה שאבטיח עתה את ההבטחה, אך נותרתי דומם כשמילותיו חלפו על פניי, מטפטפות אט אט אל תוך לבי. הרהרתי בהשלכות של כל מה שנאמר בינינו. הגעתי למסקנה שרע לא יכול לצאת מזה.
"אני מבטיח שאשנה את קו מחשבתי, אחפש דרכים יותר נכונות לפתור בעיות, אני מבטיח שאפיק לקחים מעברי בשביל לקדם את עתידי.", הבטחתי.
"אם כך ניפגש מחר", אמר, קם ויצא מהחדר.
מרינה חזרה עם מגש עליו כמה פרוסות לחם, מעט ירקות וגבינה. יופייה שב והימם אותי, היא הניחה את המגש על השידה ועזרה לי לקום מהמיטה אל הכיסא שעליו ישבו קודם היא ואחר כך אביה. ישבתי ואכלתי דומם את הארוחה הראשונה שלי מאז שהגעתי לכפר.
"תודה, מרינה", אמרתי בקול שקט.
היא חייכה ופנתה ללכת. רציתי לעצור אותה אך בושתי ונכלמתי, לשוני נבלעה בחכי, פי ננעל ולא הצלחתי לומר לה שתישאר. היא יצאה מהחדר ושקעתי בארוחתי. כשסיימתי לאכול לאות תקפה אותי, שבתי את המיטה ונרדמתי.
יום חדש זרח והפציע, ציוץ ציפורים מאושרות הטובלות בקרני השמש המרצדות במזרקה שאתמול לא הבחנתי בה העיר אותי. נמלאתי חום ובחילה, לבי כאב בפעם הראשונה, על הרציחות שביצעתי, פני הנרצחים עלו שוב ושוב בעיני רוחי, לא יכולתי למנוע אותם. הזקן נכנס אל חדרי עם מגש אוכל ובקבוק שתייה, הניח את האוכל והשתייה על השידה ויצא מהחדר. דמעות החלו להיקוות בצידי עיניי, לחלוחית כיסתה את עיניי, דמעה ראשונה פרצה סכר עלום בתוך תוכי, פשוט ישבתי ובכיתי, הצטערתי על כל הרע שעוללתי, הרגשתי את נפשי מושחתת, הרוסה ושבורה מכל הרציחות שביצעתי, החרטה שטפה אותי כגל עצום. בכיתי כמו שמעולם לא בכיתי, דמעות שליש כבדות נפלו על בגדיי, על לחיי. בכיתי על הרע שעוללתי, על הטוב שניתן לי, הפער בין מה שעשיתי לבין מה שקיבלתי יצר אצלי רצון אחד בלבד - למות. שאלתי את נפשי למות, לא יכולתי להתמודד עם הכאב והרוע שעוללתי, לא יכולתי להתמודד עם הטוב שקיבלתי ביחס לרע שעשיתי.
לא ציפיתי שהרגשות יתפרצו ממני כך פתאום, הפחד מאיבוד העשתונות, מאיבוד השליטה הגביר את בכיי. מרינה נכנסה אט אט אל חדרי, ראתה את דמעותיי ובכיי, לרגע בושתי ונכלמתי, הפסקתי מבכיי, אך אחרי שהתיישבה לידי וחיבקה אותי, מן חיבוק חם ומגן - הבכי שב והתפרץ, לא יכולתי לעצור, לא רציתי לעצור. היא לא ניסתה להפסיק אותי, רק רצתה שאמשיך, שאפרוק את כל אשר על לבי בדמעות. הרצון השקט שלה, החיבוק החם שלה, השלווה שלה וההגנה שנתנה לי בחיבוקה מילאו את לבי ברגשי תודה, מילאו אותי בשלווה ואז הגיע הפורקן - הבכי פסק, ריקנות מילאה אותי, חולשה זרמה בגלים בגופי, נרדמתי על כתפה, הדמעות עוד לא יבשו.

כשהתעוררתי, הלילה היה בעיצומו, מצאתי אותי במיטה שלי, בבית שלי, אמי ישבה ליד מיטתי על כיסא עץ חורק וישן.
הקצתי מהחלום, ידעתי שחיי השתנו עתה מהקצה אל הקצה. תקווה מילאה את לבי כשידעתי שאני, קין בן-אדם, הולך לנדוד בעולם, בחיפוש אחר מהותי. ידעתי ולא ידעתי מאין הגיעה אליי ידיעה זו, שאצא למסע לגילוי עצמי.
החלום הותיר בי טעם של תקווה, כוחות מחודשים וידיעה לגבי העתיד שלי.
המסע שלי עמד להתחיל. 

כל הזכויות שמורות לThe Wolf
All rights reserved for The Wolf

תגובות