אודות האתר אודות גלי מן התקשורת תקנון האתר
גלי צבי-ויס
דף הבית
גלי צבי-ויס
דוא"ל:
סיסמה:
שכחת?  הרשמה
כרגע באתר 118 יוצרים
חיפוש
זכר
תאריך לידה: 17/5/1990
אזור מגורים: מהאין אל האבדון
קישור לאתר אינטרנט:
תאריך כניסה אחרון:
07/01/2014 09:51:42

נושא: ג'זף אוקונור.

 
העלתה לדיון:
נורית ליברמן.

 

במת הדיון פתוחה להצעות החברים.

שאלות נפוצות>>

"דרך המילים"
הוא אתר מארח.
גלי צבי ויס ו/או
ההנהלה הטכנית 
של "דרך המילים",
אינם אחראים על
תמונות המועלות
לאתר ומוגנות
בזכויות יוצרים
ועל כל קנין
רוחני אחר.
העלאת היצירות
והתמונות באחריות
היוצר/ת בלבד.
חזרה ליצירות
לבנה אדומה - חלק 14 - - The Wolf סיפורים (9/1/2014-15:45) 388 צפו ביצירה משתמשים רשומים צפו ביצירה
לבנה אדומה - חלק 14 - / The Wolf

הם ישבו על המרפסת. לבותיהם הומים, אצבעותיהם קשורות. הרוח הקרירה רפרפה על פניהם, מרגיעה אותם ומלבה את רגשותיהם. הלבנה עמדה בחצי הרקיע, כשקול אזעקה עולה ויורדת החלה להישמע ברחבי העיר. פניהם הרצינו, לילך תפסה אותו בידו. "בוא איתי עכשיו", קיצרה במילים, הרכות של קולה נעלמה, היא הייתה קצת לחוצה.
אין שם ולילך עשו את דרכם אל בית ראש ההודורי, נחפזים בין הרחובות והסמטאות הארוכים. הם עברו בכניסה והלכו אל עבר חדר הישיבות. כשהגיעו הדלת נפתחה, כל ההודורים החשובים ישבו מסביב לשולחן הישיבות שותקים ודוממים, בראש השולחן ישב אביה של לילך, ראש ההודורי. "טוב שהגעתם בהתרעה קצרה כל כך", אמר אביה ללילך.
אין שם ולילך תפסו שני מקומות מול אביה של לילך. מסביב ההודורים נראו מחושבים ומעט מודאגים, היו שם שמונה שרים, שלושה מקבלי החלטות ושניהם - לילך ואין שם.
"קיבלנו התרעה שהצבא השחור מתקרב לאזורנו, התצפיתנים שלנו אומרים שתוך שבועיים הם יגיעו אלינו, הם אומדים את מספרם במאה אלף אנשים. יש להם נשקים כבדים, בליסטראות ומנגחים. כמובן שזה חסר חשיבות מבחינתנו, אנחנו יכולים לנצח אותם במלחמה, אך נתכנסנו כאן כדי לדון במניעת המלחמה או דחייתה. כולנו יודעים למה הם עשו את דרכם עד לכאן, כולנו יודעים שהם באים אחרי ולאד. מה אתם מציעים לעשות?", אמר ושאל ראש ההודורי את יושבי השולחן.
עיני כולם הופנו אל אין שם. אין שם השפיל את מבטו ואמר:"אם הם באים אחריי, תנו לי לצאת את העיר, אימרו להם שעזבתי לכיוון צפון, לשם באמת אלך, אשאיר עקבות ברורים לתקופה מסוימת ואז אפנה לכיוונים אחרים אקראיים. כך אתם תצאו דוברי אמת ואני ארחיק מכם את הסכנה.".
נשמעו לחישות ומעט הנהונים נראו ברחבי השולחן, לילך הביטה באין שם, חמלתה ורחמיה נכמרו עליו.
"אבי, בוא נבהיר להם שאין להם מה לחפש פה, הם חצו את הגבול האסור, הם מתקרבים לשטחנו במהירות עם צבא, אין שם הוא אחד מאיתנו וכולנו יודעים את ערכו להצלת העולם. אם ניתן לאין שם לברוח הם עלולים לתפוס אותו ואז העולם יהיה בסכנה. מה גם שמה זה יעיד עלינו כהודורים? ככה אנחנו נפקיר אחד משלנו? מה על הכנסת האורחים והשמירה על החוקים שלנו?",שאלה לילך.
הודורי שטום עין קם ממומו, "ברשותך ראש ההודורי, אין שם איננו משלנו, הוא לא גדל בקרבנו, יש ספק באשר לאמיתות הנבואה ובנוסף אין שם בעצמו הציע את הצעתו, אנחנו נהיה פטורים לאפשר לו לעשות כרצונו. אני בעד קבלת הצעתו של אין שם, הנבואות עודנה מוטלות בספק. כוחם של הפרשים השחורים ממקורות פנימיים בארגונם - מתחזקים, הם החלו להשתמש בכוחות שאינם מבינים ומכירים, עוד מעט ויוכלו לנו גם בלי הנשקים שלהם. מאז שאין שם הגיע אלינו הם עוסקים בחיזוק צבאם, מאז שנודע להם שיש הודורים בעקבות ההיתקלות שהייתה להם כשרדפו אחרי אין שם ולילך - קיומנו הסודי נמצא בסכנה, אנחנו איננו יודעים בדיוק מה הם או מי הם, באגדות הישנות הם לא מוזכרים כגזע ומעטות הנבואות הנוגעות אליהם וגם אז מוזכרים שם מפלות של הודורים. תנו לאין שם ללכת, אנו בינתיים נקבל עליהם עוד מידע ונתחזק, נקים לנו צבא עד שנהיה מסוגלים להתמודד מול הצבאות שלהם. זוהי דעתי, הודו", אמר והתיישב בסיום אמירתו.
"תודה לך , עין הינשוף, האם יש הצעות נוספות?",שאל ראש ההודורי.
ההודורים זעו מעט באי נוחות. אז קם הודורי ישיש במיוחד ואמר:"לילך צודקת הודו, אין שם אולי מהווה איום על מושבתנו אך אל לנו לנטוש אף הודורי, גם אם לא למד בקרבנו וגר בקרבנו, אין שם הוכיח את היותו הודורי. גם אם הוא לא מכיר את התנהלותנו ודרכינו עם חוקינו, וגם אם יפר אותם - עדיין יהיה הודורי. לשלוח אותו כדי לחזק את עצמנו, אם ישרוד שם בחוץ זכינו, אך סכנות רבות שלהן אינו מוכן אורבות שם בחוץ, רוב סיכוייו שלא ישרוד ועם מותו עלול להיווצר מצב שסוף העולם יתקרב. מה גם שתהא נחיתותו המספרית אסון במידה וייתפס. אל לנו לנטוש בשר מבשרנו.", אמר ההודורי הישיש.
שתום העין נעמד שוב:"האיום על מושבתנו גדול מהסכנה שהפרט ימות, צריך לחשוב בצורה כללית ולא בצורה פרטנית, טובת הכלל חשובה יותר מטובת הפרט. סכנה גדולה עומדת לפנינו."
הודורים רבים הנהנו בהסכמה לדבריו.
אז נשמע קול נהמה אימתני מאחורי מושבו של ראש ההודורי.
מה שקרה קרה במהירות רבה כל כך שאיש מבין ההודורי היושבים לא קלט מה קרה, מלבד אין שם.
מאחורי ראש ההודורי נתגלה מתנקש, בידו אחז חרב גדול וארוכה ובהינף יד ניסה לשסף את ראשו של ראש ההודורי.
אין שם ראה את נצנוץ החרב מאחורי מושבו של ראש ההודורי, במהירות זינק על השולחן ותוך כדי זינוק הפך לזאב.
הכל התנהל בעיניו של אין שם כבהילוך אטי, הוא ראה את החרב היוצאת מנדנה, את צעדיו המהירים אל עבר המתנקש,
"אני לא אספיק", חלפה מחשבתו בראשו והאיצה את מהירותו, הוא הגיע לראש השולחן, בכפה אחת הסיט את כיסאו של ראש ההודורי להרחיק אותו מהסכנה, הכיסא התגלגל וראש ההודורי התהפך עם כיסאו כשנתקלו גלגלי הכיסא בבליטה ברצפה.
אין שם נחת על הרצפה על ארבע כפותיו מול המתנקש. המתנקש סיים את תנועת חרבו וחתך את אין שם לאורך גופו,
לפני שכל דמו הותז ולפני שהכרתו התערפלה הספיק אין שם לחבוט במתנקש בכפתו ולהעיף אותו לצידו השני של החדר.
אין שם נשכב על הרצפה, כששאר ההודורים התחילו לקלוט את מה שקרה. לילך מיהרה אל אין שם, צורתו עוד לא התחלפה.
היא הרימה את ראשו והביטה בעיניו הזאביות, "תחזור לדמות האדם שלך, אחרת לא אוכל לרפא אותך", הבהבה מחשבתה.
אין שם ציית לה והפך בחזרה לאדם בכוחות כמעט אחרונים. החתך של החרב עבר דרך ליבו, ואל מעיו. הדם ניגר על הרצפה.
לילך העבירה את ידיה מעל לפציעתו של אין שם. ידיה זהרו באור עדין, הכרתו של אין שם התערפלה, הוא שקע באפלת חוסר ההכרה. לילך סיימה לרפא את פציעתו של אין שם ומיהרה אל עבר אביה, כמה הודורים עזרו לו לקום ולעמוד על רגליו. המתנקש היה מוטל על הרצפה מעולף. אז שתום העין שהרים את ראש ההודורי בידיו שלף פיגיון קטן. "על כל הכאב שהכאבת לי, הרי אני משלם לך כגמולך, מותך יהיה תחילתו של הסוף.",אמר, ודקר את ראש ההודורי בלבו, נועץ בו את כל אורך פיגיונו. ההודורים ניסו למנוע ממנו את המעשה, אך לא הצליחו, שתום העין הפך לזאב, והפיל את שאר ההודורים שעמדו בדרכו, רגלו האחורית מעכה כבדרך אגב את הפגיון והחדירה אותו עמוק יותר בגופו של ראש ההודורי, עד שקצה הנדן בלט מילימטר מחוץ לעורו. שתום העין חמק וברח מחדר הישיבות. שאר ההודורים תפסו את המתנקש שאין שם הפיל, אזקו אותו וקשרו אותו לכיסא. את החרב בה השתמש לקחו אל המעבדה למציאת רעלים וקללות.
לילך פילסה את דרכה אל אביה. ההודורים שסבבו את גופתו של אביה, ניסו למנוע ממנה, אך היה להם קשה היות ועדיין היו בדרכם לעמידה. לילך כרעה לגופת אביה, עיניה החלו דומעות, היא ידעה שמאוחר מדי, אך הייתה חייבת לנסות. בעזרת כוחותיה החלה להוציא את הפגיון, כשהפגיון יצא מליבו של אביה, יצא עימו זרם דק של דם, הפגיון חצה את עורק החיים של ליבו של אביה. היא לא יכלה לעשות כלום. היה גבול לכוחותיה, היא מעולם לא נדרשה לתקן עורק חיים של הודורי כלשהו. היא כרעה שם, מעל גופת אביה.

בצד השני של החדר, אין שם התעורר מחוסר הכרתו. הוא היה שכוב על גבו, הוא הסתובב ופניו קלטו את לילך.
הוא קם על רגליו, והלך לעברה. לחשושים נשמעו מכל עבריו, אוזניו קלטו את שלשת המילים "ראש ההודורי מת", בכל צעד שעשה, שמע אותם. הוא התקרב ללילך. כרע על רגליו.
עיניה התמלאו דמעות, הוא אחז בידיה, לקח אותם עם ידיו. "אני לא יכולה לרפא אותו", לחשה לאוזניו, "הוא כבר...", היא לא הצליחה לומר את המילה מת, זה יהפוך את זה לנכון, כרגע היא רק חולמת, לא יכול להיות שזה נכון.
אין שם שם את ידיה על פציעתו של אביה כשידיו מעל שלה. הוא ידע שלא יצליח לרפא אותו, אך ידע שיש משהו שלילך זקוקה לשמוע מאביה בפעם האחרונה. כשחקר את נפשו של אביה הוא נתקל בפיסת מידע שעכשיו התגלתה כשימושית.
ההודורים עזבו את חדר הישיבות, נותרו רק לילך ואין שם עם גופת ראש ההודורי.
אין שם עצם את עיניו, וריחף עם נפשו אל מחוץ לגופו תר אחר נפש אביה, הוא הצליח למצוא אותה מרחפת כמה מטרים מעל הגופה, לפני שהמשיכה הלאה. הוא משך את הנפש של אביה איתו, אל תוך גופו, הנפש ניסתה להתנגד, אך אין שם היה חזק יותר מהנפש חסרת הגוף, הוא הזרים את הנפש דרך כפות ידיו ודרך כפות ידיה של לילך בחזרה אל מקומה.
"לילך", קולו של אביה היה שבור וחלש, "אני מצטער, מצטער על דרך החתחתים שהעברתי אותך, אך היה זה לטובתך, אולי יום יבוא ותביני...תודה לך נשמת הדרקון...", עיניו נעצמו ונפשו התפוגגה עם רסיסי הקול האחרונים שלו.
לילך הביטה באין שם, דמעות בעיניה, ידו נכרכה סביב גבה והוא משך אותה אליה, ראשה עוד מולו, עיניה מביטות בעיניו. "ידעת?", היא שאלה.
אין שם הביט בפניה והנהן.
"ידעת!!!", היא צרחה, "ידעת, ידעת!!", צעקתה הידהדה בחלל הריק,
היא ניסתה להרחיק אותו ממנה, אך אחיזתו הייתה חזקה.
מעיין דמעותיה גבר, הייא הרכינה את ראשה על חזהו, "הוא ביקש ממך?", שאלה בחירש, בין דמעותיה,
"כן", קולו נשבר.
הוא ליטף את שערותיה, נותן לה לבכות.
דמעותיה גברו.

ההבנה הפציעה עם שחר, לילך הקדירה. פניה לא היו כתמול שלשום, רובד נוסף עליהם שלא גרע מיופיים, רובד שרק פניהם של אנשים שאיבדו את יקיריהם זוכים לו. גשמים ניתכו בעוז, עננים הקדירו את פני החמה.

- המשך יבוא -
חזרה ליצירות
יצוא ל-Word יצוא ל-Word שלח לחבר שלח לחבר גרסה להדפסה גרסה להדפסה

 

כל היצירות סיפורים שירים ראיונות תחרות מאמרים הודעות אתיקה יוצרים במת דיון פטפטת
בניית אתרים בניית אתרים Media4u | חנות אינטרנטית