יצירות אחרונות
פניו חרוטות בליבי - לאהרון אלמוג באהבה (1 תגובות)
דני זכריה /שירים -29/03/2024 07:15
בְּלֵב הַנֶּפֶשׁ (4 תגובות)
שמואל כהן /שירים -29/03/2024 03:09
התחלות וסופים (2 תגובות)
נורית ליברמן /פוסטים -28/03/2024 21:34
שיר השבוע - כבר אביב (4 תגובות)
*לנה* /שירים -28/03/2024 21:33
קָפֶה טוֹרְטוֹנִי (4 תגובות)
רבקה ירון /שירים -28/03/2024 12:41
כּוֹחַן שֶל מִילִים - מוקדש לאילונת - ש.ח (11 תגובות)
אביה /שירים -28/03/2024 09:47
וודאות אין מקריות (2 תגובות)
משה חזן /סיפורים -28/03/2024 09:10
כוח המילים (11 תגובות)
אילה בכור /שירים -28/03/2024 08:51
סיפורים
כתב נסתרכתב נסתר או "הצילו" "להיות". איך
את מעיזה לקרוא לזה תכלית? מצד אחד את חדה, מצד שני נדמה שאת חדה-חידה. מזמן, אולי
בגיל ארבע חלמתי "להיות". משהו, מישהו. בן, בכור, כמו אחי. איש רעיונות
גדולים. כל אחת רצתה "להיות" מפרנס, קרייריסט, ראש הבית. אבל אף אחת לא
התוודתה. במקום, נולדתי נקבה. איך עשו לי את זה "נולדת, שיהיה בצלחה". לפעמים
רציתי "להיות" גם כמוך, בגיל ארבע לקרוא שפה עתיקה ובגיל שש את אפלטון. אבל
בגיל ארבע לא ידעתי איך לבקש מורה. בבית הספר הציעו חוגים. היה מורה לחליל, ומורה לקרמיקה.
להוריי לא היה כסף לשלם. אז נכנסתי רק לשיעור הראשון שהיה חינם. את אומרת לי שלא
הפסדתי כלום. ככלות החיפושים מצאתי אותך. מורתי. את בין "חובה לכתוב"
לבין "זרקו את הספרים". במלים הבאות את סוברת מעט אחרת "לא שאין
יופי בקריאה, או חכמה בזרים. אלא שבכל מקרה העולם נמצא בתוכי." אני מנסה.
ללכת בעקבותיך. את מאלצת אותי לפרש. מקוטעת. כמו שיר האיקו יפני, אבל לא. "מקור
עולמי הפנימי אינו מן החוץ לבדו" ניסוחים מטלטלים. אני חושבת שאת חכמה. אחר
כך אותה האמירה נראית לי טפשית. "דמותי אוסף השתקפויות באחרים" את משקפת
לי את עצמי. אפילו במילה בודדת. איך אתה בוחרת אותן? נופחת בן את מה שאיני מבינה, חיים.
את מרשה להן "להיות". מה שכתבת כאילו יצא ממני. אבל מעולם לא הצלחתי
לכתוב כך. נכנסת לתוכי ושלפת בכוח איזמל את שיני מחשבותיי מן השורש. או אולי אין
בי כזו שורשיות, עתיקות יומין אינדיאנית מעושנת ומכובדת. פתאום במשפט סתמי את מאכזבת
אותי. כמו כולם את מספרת קלישאות "דע עצמך". אחר כך את מוסיפה בלי הקשר "לחיים
אן עלילה". איזו חוצפה להפיל עליי משפט כזה. ככה. בלי הכנה. "עניין של
מזל, סך כל שראיתי וחוויתי זו מהותי." לא יתכן. את סתם כותבת. רטוריקה
להמונים. "הכתיבה היא היציאה הטובה ביותר החוצה". בעבר כתבתי כדי להכניס
אחרים אליי. נכלאתי בגלל זה. אולי היציאה היא שער מעץ עם ראש קשת. אם יש אור, יש דמיון,
אם יש דמיון, יש תקווה. "הכתיבה משחררת." דיבור מיותר. "הכתיבה
משחחרת." דיבור תלוי מקשיב. בגללך אני לא מגיעה בזמן לעבודה. אני מתקשרת
למנהל העבודה אך איני יודעת לנקוב בשם המחלה. מה אגיד לו, מחלת קשיי הבעה? התרופה:
קריאה בספר מחקר מאת ד"ר כהן. ד"ר לפילוסופיה, המאה ה 19. אישה. באילו
נושאים לא בדיוק ברור. היא חולשת על הכל. קופצת מנושא לנושא. הפסגה הגבוהה ביותר
שהגעתי אליה היא מיטב ההבעה. השפל הוא תמיד "להיות" במצב ההפוך כשאני
קוראת את פסגת כתביה. תגובותהתחברותתגובתך נשמרה |