הודעות והגיגים

מכתב אל האור

כואב לי כל הגוף מלנסות לשווא לשמוח,
רוצה כבר להשתחרר מכבלי הכאב ולעוף גבוה מעל העננים
למקום שכאב אינו מורגש בו.
אין שום סיבה מיוחדת לדמעה הזולגת מעיני,
אך דמעותי הן כמו נהר מסיבות לא מיוחדות.
כמהה להתפתח וליצור, להגיע לשלווה ושלמות עצמית
ובנתיים מתקדמת במסדרון הכאוס הפתלתל המוביל אל חדר הבדידות המנוכר.
משום שלא היתה לי סיבה לחיפוש עצמי מתמיד,
אם לא הייתי מאבדת את עצמי מזמן.
כמעט ולא נותרה תקווה בעצב המתפשט, המכלה כל ניצן שמחה המבצבץ לו מעל אדמת הריק האימתני.
ולמרות זאת-
ממשיכה לקוות,
שיום של אור יגיע וישא אותי על כנפי צמר גפן לבן, רך ואוורירי, 
אל השקט הפנימי והחיצוני,
עמוק מתחת לתבליט החרסינה, המפתח שכבת אבק דקה-
אל האושר.

תגובות