אתמול בערב חשבתי עלייך. 

אתמול בשעה 20:00 נשמע ברחבי הארץ קול זעקה. כמו צליל של אם שמתאבלת על בנה ללא מילים.

כאב חד פילח את גופי, וברגע שהצליל המר התאחד עם אוזניי, הן היו כמו מקושרות לדמעות עיניי, שהתחילו לזלוג מעצמן.

השנה יום הזיכרון שונה. 

השנה יום הזיכרון קצת יותר קשה. 

השנה, עצמתי את עיני בצפירה, וכבר לא עלו בי תמונות,סיפורים וחיילים אקראיים, אלא עלית אתה. 

אחד השירים שהושמעו בטקס היישובי היה השיר של מסיבת הסיום שלנו. 

צביטה קטנה בלב.

נזכרת איך עמדנו על אותה במה, רקדנו ושרנו על העתיד. חלומות. תקוות. חוויות. כל החיים היו עוד לפנינו... ככה חשבנו. מסתבר שלך היו רק עוד שנתיים.

מן סמליות מעוותת לשמוע את אותו שיר, עכשיו לזכרך. 

כל דבר מקבל משמעות שונה מאותו יום.

היום בבוקר באתי לבקר אותך. 

רגע קצר לפני שהגעתי אלייך, נשמעה שוב אותה זעקה נוראית.

מוצאת את עצמי עומדת דוממת בלב בית עלמין, כאילו הזמן עצר מלכת. 

הטבע היה היחיד שלא הפסיק לנוע, כמו תמיד. 

עמדנו דום כמו מתאחדים עם המצבות. מזדהים. כואבים.

רוח קלה הניפה את שיערי כדי להזכיר לי את העולם שבחוץ בעוד עיניי העצומות סוחפות אותי לעולם שלך.

נגמרה הצפירה. חוזרים לחיים.