אשה שמנה

היא הייתה שמנה. בלי פוליטליקורט. היא פשוט הייתה שמנה. כולם צחקו עליה על כמה שהיא שמנה. אי היה אפשר להסתיר את כמות השומן שהיה לה בגוף. זה היה אכזרי מאוד. היא נולדה להורים ממש רזים אבל היא יצאה שמנה. "הגנים לא עבדו" היא תמיד אומרת, אבל אף אחד לא העיז בכלל לדבר על זה במשפחה. היא חשבה פעם אחת שהיא מאומצת, אבל ההורים שלה אמרו לה שהיא לא. בהתחלה חשבה שהם משקרים אותה, אבל אם מסתכלים מבעד לשומן אפשר לראות עד כמה שהיא דומה לאבא שלה. אי אפשר להסתיר זאת, היא שייכת להוריה. "קצת מביך" היא חשבה לעצמה, אבל זה הסיפור, היא בת להורים רזים והיא השמנה. בילדות כולם היו צוחקים עליה עד כמה שהיא שמנה, היא הייתה תופסת שני מושבים בספסל אוטובוס, היא הייתה צריכה שירותים בנפרד כי השירותים שהיו להם לא מספיקים לה, ההורים שלה שיפצו להם את הבית כדי שיהיה לה יותר קל ללכת לנוחיות בלי לגרום מאומות. היא עצמה הייתה מאוד עצמאית, אבל מצד שני גם שלוחת רסן, היא לא הייתה נעלבת בקלות מצד אחד, אבל מצד שני היה לה הרבה הומור עצמי. היא הייתה יורדת על עצמה גם כן, אבל השכנועים העצמאיים והירידות שלה על עצמה לא עזרו לה יותר מדי, אולי זה רק החריף את המצב. יום אחד היא שקעה בעצב עמוק ואמרה לעצמה שהיא חייבת להפסיק עם השומן ולהתחיל לעבור לדיאטה. היא לא אכלה ימים כלילות, אבל עיצבן אותה שהיא לא יכולה לרדת. אמא שלה אמרה לה שהיא לא יכולה להמשיך ולהסתגר ככה במיטתה ולא לאכול שום דבר, אז היא אמרה לה בקול חלש: "אני רוצה להיות כמו הילידים". אמא שלה הבינה את כוונת המשורר והלכה לחפש מתכונים להורדה במשקל והיא התחילה לאכול מעט עם התעמלות וכו..אחרי חודשיים היא התחילה להרגיש בשינוי שיש בגופה. השומנים התחילו לרדת והיא עצמה התחילה לעלות בשמחה, עד שמישהו אמר לה שלנשים יותר קשה לרדת במשקל  מאשר גברים, כי מסת שריר שלהן יותר קטנה, והמשפט הזה דרבן אותה יותר מאשר הציק לה. אחרי שנתיים כשהיא הבינה שאין דבר העומד מפני הרצון היא כתבה סלוגן על הקיר במטבח: "אוכל טוב, זה אוכל שאתה חי איתו"