אני נזיר

הולך יחף, בדרכי עפר

מבוקר עד חצות

סופג את חרפתי, לא משיב

לרגע עוצר:

צופה אל מלאות הכוכבים

שולח ידי ליטול מהם אור

אך

יד זרה מכופפת אותה

אל עבר הקרקע הקשה

שם

אקבור פניי

בחרי אף