רחש כלים עמום,נקישת כוסיות ברקע,צלילים מהירים ועדינים

לאוזן כרוייה, לעין עצומה.

צלילי ה"בוזוקי" מפלסים דרך אל כל עורק, וריד, ונים בגוף, שאינו חדל לנוע לקצב ריקוד ה"רמבטיקו" האיטי.

מפה ומשם נשמעים קולות ה"יאמאס" הלחיים!שלהם, כן, של אלההיודעים לתרגם את

קולות מיתריי ה"בוזוקי", ויש אשר דמעה בזוית עינם,ויש כאלה הבוהים עמוק אל עברם בעירפול חושים.

והנה, פקעה סבלנותי,

קמתי על רגליי לא כל כך יציב,ידיי נשלחו לצידיי ולמעלה, אני מביט ואיני רואה דבר, מפליג

 למקום שאיני מכיר, לבי רותח בקרבי, ואני נע, רגליי בקושי נשמעות לי

וצעדי הריקוד האיטי אומרים לי  שאני שייך לכאן, בין

אותם אנשים פשוטים רגילים

 למודי סבל אשר שרים ורוקדים את סבלם ואהבותיהם....עד הנץ השחר. בארבע בבוקר, שרכתי רגליי אל חדרי,ואדי ה"אוזו" מפי, מותירים שובל של הנאה מאחוריי.הייתי ישן וקם ישן וקם, עם מיתריי ה"בוזו" באזניי.סוף.