עכשיו כשהמרחק אנסופי,  אין בי עצה כנגדו – אלא לכתוב ...

סתם כך בלי משמעות - כיללת תן אל תוך הלילה הקר.

כי לכתוב זה כמו לשיר: ניגון סודי של הלב, תפילה בשנים.

להיות פתע איש בשורה, נישא כרוח על סוס העט, כובש בפרסותיו את ערבות הניר.

אני כותב ומתמלא בשקט רחום. נוסק לי מבעד לאשליה של מקום וזמן. יודע כבהארה את החסד המוזר הזה הנותן משמעות לדברים באשר הם. אותה מהות המשוחררת מחוקי החומר  - ונמצאת מעל ומעבר להם.

אני כותב כך – והמיטב שבי – קם ובא כאביונה ברוכה, זורם על פני הניר – בדרכו המסתורית אליך. למען תנצרי אותו בחיקך - כאישה אוהבת. ואולי שם – תמצא מנוחה לנשמתי המיוסרת, המפרפרת באותיות כתובות וזורמת במילים – אליך.