תמיד הייתי הסו-שף

בבית. זה שעושה רק

מסביב, את העבודות

השוליות, השחורות-

ללא שום רווח מכך.

לא זה שיוצר, אלא 

רק חופר. לא אוצר

התערוכה אלא עוצר

  במבוכה מול כל אחת.

ואז נפלתי אל הכבשן

עם הכבש שאמר לי:

שן אחי, תישן- כי הכי

טוב מעושן, מיושן...

ונשרפתי, ובערתי-

בחום, בקור ובתום.

וכשהיא קנתה לנו

ספר בישול לילדים

איך מכינים חביתה

לא ידעתי מה עליי-

לא העזתי לעשות

דבר שמחוץ לנורמה

חיפשתי רק שיאהבו

אותי כולם, רק לא

לטעות, לא לשגות.

לא לזרוק אוכל מעבר לגדר של החיות!!

**********

גם בנגינה, בנהיגה-

הוצאתי אלפי שקלים

על כלום- כי לא 

למדתי קלאסי ולא

הבנתי איך צריך לנגן.

אקורדים זה "קצת"

יותר פשוט ממיליון

תווים קלאסיים.

מה לעשות שמוסיקה

מודרנית ורוק וג'אז

יותר עושים לי את זה

מבטהובן, מוצרט ושופן?

כי למורה לנהיגה

לקח שנה וחצי של

חליבה כספית ממני

עד שאמר לעצמו 

"הוא יפגע במוניטין 

שלי אם ידעו שלקח

לו כ"כ הרבה זמן". 

רק אז הוא החליט

לאמר לי שהדרך בה

החזקתי את התפוח

מצוינת לנסיעות איטיות בעיר

ומסוכנת ולא יציבה

לנסיעות מהירות בין עירוניות?

********************************

ורק לחשוב 

איך המציאות

המסריחה,

המעוותת הזו

טופחת על פניי

כרעם ביום בהיר.

בשעה שבחוץ 

הכול ערפל לבן

מלמעלה וענן

צהוב של ערפיח

מכסה הכל למטה-

כאילו אותנו מדיח.

אני לא יוצא החוצה

כדי לא להיבלע בחום

המגעיל, המחניק המעיק.