אתה אומר שאתה מקשיב, אתה מחבק את החלשים חזק כל כך, כל כך קרוב אליך. אתה,  אתה שמעקם את הגבות שלך למראה אדם המחטט בפח ההשפלות, בפח של חלומות מטפטפים. אתה, אתה זה שדומע למשמע חוסר מזלם של אחרים.

אז אתה. אתה כולך צבוע בקשת בענן, הצבעים על הפנים כה בולטים כשעננה אופפת כל פיסת אמת כחולה. הרי לכל מסכן תעקם את הפנים ותתחיל לספור סיבות: על המעיל ,על הקמט, על כפתור החסר במכנסיו. כל הסיבות בעולם תאסוף כדי לתרץ למה הוא לא נורמלי. כי אם הוא נורמלי איך?

אין סיכוי שהבחור הזה ששרף את עצמו הוא היה נורמלי פעם. אז בכל עני תגיד אולי בזבז, בכל מטורלל תגיד בטח מסניף. בכל קבצן תגיד מסכן... אבל. מסכן כל כך... אבל. מסכן אבל!

תמיד אבל .  זה כל כך קל 

לאבק בסיד לבן את המראה החברתית.

שכל מה שרואים בה זה כיעור שמשחיט.

מותר לרחם רק מרחוק, בדיוק לפני שאריח איזה זיעת בית שחי שאיבדה את הבושה שלה. 

כל כך קל להתנער בתירוצים. הרי.. והרי ואין סיכוי שאדם נורמטיבי יגיע למצב ....אחרת יש סיכוי ש...גם אני מחטט, מחטט בפוטנציה.