הנשפכים אל הים

תחת קרני השמש

ועקבי הנשים היפות

בככרות הקתדרלה-

לא מותירים בידיך כל ברירה

אלא ליתן למפרקיך הכבויים

את הדרור המשולח בכנפי ציפורים נודדות

בעת שהן עפות אל האינסוף

ושפתיך לוחשות את השיר-

שתמיד,בהיחבא,בימיך הלא פשוטים-

ידעת כי עוד יבוא יומו:

והוא יתנגן.

ולאן נותר לך עוד ללכת

בעת שמגילות חייך

שרועות אפרקדן

אוספות בידיים מתפנקות

את גרגרי החוף הרך,המנחם

להניח עליהם את גופך

משל רומנטיקן חוטא הנך-

עבד לשבילי החול הממלמלים

מילות שירים- 

שתמיד יראת  לומר.