לא נסלח,

עד דמעות 

יחרטו בנפשנו

סימני חיים.

את הכאב 

שמענו מפי ההורים,

כל יום מחדש.

תלאות שעברו, זיכרונות.

האפשר היה אחרת?

לסלוח לשכוח קטסטרופה,

שהטביעה בלב סימן?

לזכור ולא לספר?

דמעות שנגוזו בשפך ים,

בשתיקה.

ציפור שיר על גג משוררת

אושר אהבה,

הולך ומתפשט כדלקה

מתעתעת.

מחפשת פינה לעצמה,

נאיביות החיים, 

נושאת בחובה מקסם שווא.

לובש עצב עשן שחור,

ריתמוס חופשי.

הלכתי אחריו

שבי בארץ זרה.

"כל הזכויות שמורות"

תגובה של גלי צבי-ויס -

לא נסלח, עד דמעות

יחרטו בליבנו סימני חיים.

לא ניתן לסלוח,

הזעקה  נשארת לעד.