אני לא מסתכלת אחורה יותר. אני זוכרת את עצמי יושבת איתך באוטו שלך מחוץ לבית שלי. הסתכלת עליי באמת. אני יודעת שזה מצחיק, אחרי כל כך הרבה שנים ביחד איך אני יכולה להגיד שרק עכשיו אתה באמת מסתכל עליי, אבל בפעם הראשונה הרגשתי איך אתה בוחן אותי.. מנסה לזכור הכי טוב שאתה יכול את מה שאתה רואה, ידעת באותו הרגע, ידעת שאני לא הולכת להסתכל אחורה יותר.
נישקת אותי, כמו שלא נישקת בחיים, שנים שהייתי מתחננת לנשיקה אמיתית , הייתי צוחקת עם חברות שמרוב שאין בינינו אהבה כבר שכחתי מה זה לנשק גבר, הייתי קופצת עלייך לפעמים ומכריחה אותך לנשק באמת ואתה היית צוחק ומנשק , אבל לא באמת, לא מרגש, כי איפה שהוא איבדת את הרגש אליי, ושכחנו איך להראות אהבה.
"אני תמיד יאהב אותך" אמרתי לך בקול שבור, לא מאמינה לעצמי שאחרי כל מה שעשית לי, אחרי איך ששיחקת בי ודאגת להוריד אותי הכי נמוך שרק אפשר, אחרי הכול אני עוד אומרת לך שאני יאהב אותך. אחרי שעזבתי אותך , הבנתי שאנשים חלשים מורידים אותך למטה כדי להרגיש יותר טוב עם עצמם, ואתה היית חלש , לא היה לך בטחון עצמי, ותמיד חשבת שאם אפחד להסתכל במראה ולהבין מי אני , אז גם אף פעם לא אסתכל עלייך ואראה מי אתה באמת. אבל הנה, התעוררתי, הסתכלתי במראה, והסתכלתי עלייך, עכשיו אני יודעת מה הפרצוף האמיתי שלך.
אז כן אני לנצח יאהב אותך, אבל השנאה צבעה את האהבה הזאת בשחור, וכן אני סולחת לך על הכול, אבל רק כדי שיהיה לי יותר קל להמשיך הלאה, התאמצתי שנים לשנוא, לבכות, לנסות להבין, ועכשיו נמאס לי, עכשיו אני רוצה פשוט להמשיך הלאה.
"מבטיחה? "
"מבטיחה ."
יצאתי מהאוטו, גנבתי עוד מבט אחד קטן לפני שנסעת, מבט על הגבר שהיה פעם כל העולם שלי ובחר לדרוך עליי , בחר לבגוד להשפיל לדרוך. אז עצמתי את עייני וכשפתחתי אותן כבר הסתכלתי קדימה, הסתכלתי לעבר עתיד שעכשיו יכול להיות שלי, עתיד שפעם לא ראיתי אפילו באופק, והבטחתי לעצמי..
אני לא מסתכלת אחורה יותר.