בְּעִתּוֹת חֹרֶף אֲנִי מוֹצֵא עַצְמִי הוֹלֵךְ אֶל הַמְּקוֹמוֹת

שֶׁבָּהֶם גָּדַלְתִּי, מוֹנֵעַ עַצְמִי מִכָּל זִיק שֶׁל צער

עַל אֲשֶׁר גָּזַרְתִּי עַל עַצְמִי לָקוּם וְלָלֶכֶת,חוֹסֵם

כָּל אֶפְשָׁרוּת שֶׁל שׁוֹבֵר שִׁוְיוֹן מוּסָרִי

של חרטה

אוֹדוֹת יָמִים שֶׁהִפְצִירוּ בִּי לָעֲזב, לִנְטֹשׁ-

גַּם אוֹתָךְ שנִדּוֹן הָיִיתִי, כָּךְ אֲנִי חוֹשֵׁב הַיּוֹם,

לֶאֱהֹב עַד סוֹף ימי וַהֲרֵינִי אֹהַבךָ בְּדַרְכִּי שֶׁלִּי,

הֲגַם שֶׁנְּטוּלָה הִיא כָּל שֶׁמֶץ שֶׁל גַּעְגּוּעַ. עַל תְּשׁוּקָה

וּמַכְאוֹבֶיהָ אֶכְתֹּב לְךָ בְּפַעַם אַחֶרֶת.

בעיתות חורף