בשלהי חיי

אלך אל העצים העבותים

שבסוף היערות-

רחוקים 

כרחוק התלאות ממני,

חובקים- 

ככתפי האשה העצובה

שעטפה אותי

בכמה לילות סגריר

אי שם בחורפים

שדומה כי זמנם

דהה לנצח.

אני אתבונן בחריצי

זקנתם הגאה,

הבוטחת ביום המר

הבא אל אחריתם,

ואסב עימם-

לשיח דממה מתנגנת.

יתכן וילכו הם מאיתי,

מחמת שירצו -

בשלוות עולמם.

ואז אמצא לי

את הזמן להרהר

 במקצת מאותן

פרידות זמניות

שהותרתי-

הרחק מכאן.

הרחק בימים.