סבתא שלי היתה עוף

כלאיים מוזר של

סיפורי חסידות שמשם באה,

ושואה שממנה נמלטה-

ושנים של תקומה בדירה דהויה ברחוב

צבי ברוק בתל אביב

הקטנה.הישנה.

היא אהבה אותי יותר

מכל נכדיה היותר 

מוצלחים,לעניות דעתי,ועל כך אני תמה עד עצם היום

הזה,והיא קראה לי

אודקהל'ה,וטרחה

לומר שעשתה לי 

עוגת חלה ושרק -

אמרח את הריבה.

והיא ביקשה שארד

למכולת של סגל

בפינת טשרניחובסקי,

שמשם רואים את בנין העיריה-

ואקנה לי בקבוק מיץ.

והיא,בחלוק המהוה

והדהוי,ישובה על

שרפרף במרפסת מטה ליפול-

שאלה אותי תמיד

אם אני מאושר,ותמיד

עניתי לה שכן

כי מה יגיד?

ילד בן חמש עשרה

המאוהב נואשות 

במישהי לא קיימת-

לעולם תחול עליו :

חובת ההוכחה.

גם לאחר ארבעים שנה ויותר,שאז מול קברה אמרתי:

סבתא רבקה שלי,

גם אם לא הייתי אותו

רגע-

לא התייאש האושר

מלנגוע בדש בגדי.

ותודה.תודה שהיית

שם,ברחוב הקטן-

בשבילי ואיתי.