סבתא רבקה היתה אשה קשת ערף,שעל פניה לא היה נסוך חיוך.

ותמיד הימרתי ביני לבין

עצמי אם תחייך בשעה שארוץ

אליה ב"הפסקת עשר',

ובבואי מתנשף וצעדי פועמים

בחדר המדרגות-היתה הדלת

נפתחת,והיא -ההיתה זו משובת נעורי?- 

חייכה לה,

אומרת : "ידעתי שתבוא".

ובימים כתיקונם,בטרם אבוא

לשיח ולשוח

,נוהגת היתה לשבת בגזוטרה קטנה ואפלולית, בקצות ביתה הקט,

ממתינה לאורחים שאינם באים

עוד-

רוקמת מול עיניה תיק של

זכרונות.

ואני הוא הנכד.ואני הוא

הילד.ואני הוא זה שבא.

לפקוד את זיקנתה העצובה ,

וקול מצהלות החיילות היפות

פוקד את בית קצין העיר שממול.