בבקר אני סך עצמי בשמן היקום,

מתבונן אנה ואנה

מרוגש מאהבה לאפרוחית

הקטנה המתבוננת בי-

ואני בה,

תוהה לאן יובילוה הימים

באשר לא אהיה כבר

לשמור צעדיה.

וכאב ועצב נוגעים בי

עמוק לאין מקום עוד

להכיל-

רע העולם,וסרה מעמו

מנת חסד מיטיבה-

ואין איש מונע,

ומה ייוותר עוד לחלום.

ואין מי לנסוך בעורקי

זריקת תפילה תמימה.

נוגעת-

כמו לב הילדה רכת הימים.